במחצית הראשונה, בעודם בעיקר מוכי הלם, חברי הסילברבקס בזבזו מהלכים בזה אחר זה, אבל כנראה שאי אפשר אחרת. לפעמים אתה חייב לקבל את הסטירה, חייב לפול לרצפה, כדי להתעורר, להתאפס. ופוטבול הוא בדיוק המשחק שיזכיר לך את האמת הזו. בליגת הפוטבול החובבנית של ישראל יש החל מהשנה 11 קבוצות, והבחורים בצהוב שחור, שעשו את הדרך מהשפלה במכוניות פרטיות, רצוי עם דלקן, נחושים להראות שהם שייכים. הם בטח לא רוצים הנחות מאף אחד. הם גם לא יקבלו.
הפעם חיים מתעשת בזמן, תופס את הכדור בעודו מתפתל באוויר ו... עכשיו מה? שמונה חבר'ה בכתום-ירוק של יהודה רבלס, קבוצה עם ניסיון, סגל רחב ומגרש ביתי בירושלים שבמרכזו סמלה של ניו אינגלנד פטריוטס (אחרי הכל, את המגרש תרם רוברט קראפט, הבוס של טום בריידי), כבר עשו את מרבית הדרך מהקיק אוף עד לחיים ואין דבר שהם רוצים יותר מלהפיל אותו לדשא הסינטטי. רוצים לכבד את הצבעים שהם משחקים איתם, צבעיה של אוניברסיטת מיאמי, שפעם הייתה לה את תכנית הפוטבול הטובה והחשובה בכל ה-NCAA.
חיים יוכל לתפוס את הכדור ולסחוב איתו שומר או שניים משך כמה יארדים, אבל הוא לא בדיוק האיש להשתחל בין כל שחקני היריבה ולעשות את כל הדרך לטאצ'דאון בהחזרה. כאלה אנשים יש, לפחות בינתיים, בעיקר בקבוצה השנייה, כפי שכל הנוכחים יכלו להיווכח כבר עם המהלך הראשון של המשחק.
אבל עד שרחובות סילברבקס תצמיח לה קיק-ריטרנר עילאי אחד או שניים, יש לה את מייק, רק בן 18, ונמצא בישראל חודשיים בלבד. בשנה שעברה הוא סיים את לימודיו בתיכון פרטי בקונטיקט בו כל תלמיד חייב להשתתף בשלושה ענפי ספורט. מייק התאבק, הצטיין בלה קרוס והיה מספיק טוב בפוטבול כדי למשוך עניין מכמה אוניברסטאות שאינן מהדרגה הגבוהה.
יחסית לבחור בגודל שלו – ממוצע לגמרי, אולי אפילו טיפה פחות, בטח ביחס לשחקני פוטבול – זה חתיכת הישג. לאורך השנים שלו במערכת החינוך של ניו יורק וקונטיקט אפשר להיות בטוחים שמייק הצטיין בעוד כמה דברים שדורשים כוח, מהירות, גמישות ומנטליות בלתי מתפשרת. כזו שלא שואלת שאלות. לפחות לא כשאין זמן לזה. בקיצור, בדיוק הבחור מהסוג שצה"ל רוצה ביחידות המובחרות שלו. חבל רק שמייקל הצעיר יכול לשחק פוטבול מכללות, בלי שום ספק ברירה נוצצת בהרבה מאשר להתגייס לצבא.
שזה, הפלא ופלא, בדיוק מה שהביא לכאן את מייק. הבחור, יהודי נחוש, עשה עלייה והוא כאן כדי לסיים אולפן, להתגייס לצבא ההגנה לישראל, ולכסח את כולם במשך שלוש שנים. אח"כ הוא יחזור ללמוד בארצות הברית. "אני לא רואה את עצמי חי כאן", אמר לי אחרי המשחק, בנסיעה הביתה, "אני אוהב הרבה דברים בישראל, אבל בארצות הברית הכל הרבה יותר נוח, הרבה יותר קל". מייק מחפש את הדרך הקלה? ממש לא. ישראל היא בהחלט מקום קשה לחיות בו, עם עליית המחירים, האיום האיראני, הלחות בקיץ והרדיו. אוי, כמה נורא הרדיו. ואלה עוד בכלל לא הדברים שמטרידים את מייק. "לפתוח חשבון בנק, ללכת לדואר ולצאת ממנו אחרי 5 דקות, לעמוד בתור בלי שיעקפו אותך. הכל שם קל יותר מאשר כאן", הוא לוחש, כאילו מרגיש לא נעים, "הם גורמים לי להתנהג באגרסיביות".
וברור שמייק לא רוצה לנהוג באגרסיביות באף אחד. כלומר, מחוץ למגרש הפוטבול. ועכשיו, בשלהי המחצית הראשונה, בה הקבוצה שלו חוטפת על הראש, הוא עומד ליד חיים, שבדיוק השתלט על הכדור. אחרי חצי שנייה של ניתוח המצב, חיים הבין מה הדבר הנכון לעשות ושלח את החפץ האליפטי לעברו של מייק. אבל זה כבר היה מאוחר מדי, גם בשביל מי שרגיל – בטח ברמות האלה – למצוא תמיד את הדרך הקלה, בין או מעל או מתחת לשחקנים שמנסים לעצור אותו.
שני צעדים וחצי והם כבר עליו. הוא הצליח להתקדם אולי ארבעה יארד. בהפסקת המחצית שתגיע קצת לאחר מכן, כשהקבוצה שלו בפיגור 47:0, הוא יזרוק את הקסדה הצידה בעצבים ואח"כ יתנצל על זה, לא לפני שננזף על ידי אחד המאמנים. אבל המהלך הזה דווקא היה מעודד בהרבה ממה שהוא אולי נראה היה מהצד, כשקהל מעורב של כ-100 ירושלמים, קבועים וזמניים, הביט במתרחש מהטריבונה הקטנה והקרירה (בכל זאת, נובמבר, ירושלים, והשעה היא כמעט 11 בלילה), בלס פיצות כשרות למהדרין ובין צחוקים לקריאת עידוד היה עסוק בלהסביר את החוקים לחברים החדשים ביציע, שגם להם, כמו לסילברבקס, זו הייתה הפעם הראשונה.
זה היה מעודד כי חיים השתלט על הכדור, כי הוא עשה את המהלך הנכון עבור הקבוצה, כי מייק היה שם בשבילו, וכי בשניהם אחזה תשוקה כנה, אמתית ומתפרצת להשיג כמה שיותר יארדים במהלך הזה. וכי לשניהם יש את הכלים לעשות את זה. חיים הוכיח את זה באימונים בחודשים האחרונים, בכל אותם ערבים ארוכים של ניסוי וטעייה בספורטק רחובות, בהתחלה בלי ציוד בכלל, כששחקני ההגנה של הסילברבקס התקשו לעצור אותו ברגע שהוא צבר קצת מהירות. מייק לבטח הוכיח את זה בשנותיו בתיכון, שלא לדבר על מה שהוא עשה באימון הראשון שלו עם הקבוצה, רק חמישה ימים לפני המשחק בירושלים. בסך הכל, אלו היו אולי 4 שניות של פוטבול, אבל היה בהן מספיק כדי לספר את הסיפור של הקבוצה הזו, נכון לרגע ההוא. נכון לעונה הקרובה.
קצת צעקות, לא יותר מדי ציונות (אחרי הכל, בקבוצה הזו יש לא מעט עולים. ציונות זה לא מה שחסר להם), הרבה טפיחות על מגני הכתפיים והקסדות. בפינת המגרש שאיכלסה את כל הציוד היקר שחברי הסילברבקס קנו בכספם, הדקות הראשונות של הפסקת המחצית לא היו המקום הכי נעים בעולם להיות בו. אבל זו חבורה של אנשים עם משימה. מהר מאוד הם התחלקו להגנה והתקפה, והחלו לשרטט מהלכים חדשים, לשפצר, לשנות, לתקן, להגיב. פוטבול זה שח מט עם פיצוצים.
רביב, המאמן הראשי, מהאנשים הבולטים בדברי הימים של הליגה הזו, לקח אישית את התוצאה של המחצית הראשונה. קורי, מאמן ההגנה, בחור אמריקאי שלומד בישראל (ולא מטעמי ציונות), נכנס ללב של השחקנים שלו. "ראיתי אתכם באימונים. ראיתי אתכם נכנסים אחד בשני חזק יותר מאשר אתם נכנסים בהם. ראיתי אתכם מטאקלים. יש בכם את זה. עזבו את לוח התוצאות. הוא כבר לא משנה. עכשיו המטרה שלכם היא לעלות למחצית השנייה ולטאקל נכון. תיכנסו במישהו. תעצרו אותו. תורידו אותו למטה. ראיתי אתכם עושים את זה. אז לכו ותעשו את זה".
קורי צדק. לוח התוצאות באמת לא שינה כבר. ברמות שאינן ה-NFL, תוצאות אסטרונומיות וחד צדדיות הן לא עניין נדיר מדי. גם לא בליגה הזו. וניצחון בכל מקרה לא היה בא בחשבון, עוד לפני שהמשחק התחיל. אז ממש כמו בסרטים אמריקאיים, ההגנה שלו הפנימה את הנאום ואת ההתאמות הטקטיות ועלתה אחרת לגמרי למחצית השנייה. פתאום, לא כל דרייב של הרבלס נגמר בטאצ'דאון. פתאום, גם הרבלס נמצאים על סף "Three and out". ויותר חשוב, פתאום גם הרבלס צריכים להוציא פיסות דשא סינטטי מהקסדות ולבכות קצת לשופטים. דרייב אחד של המקומיים שנעצר ממש על סף האנד זון הוליד התרוממות רוח במחנה הצהוב-שחור. זהו, את ה"דבר האחד הטוב הזה שאפשר יהיה לקחת ולבנות עליו" – ההגנה של קורי השיגה.
כמה דקות אח"כ גם ההתקפה חיברה כמה מהלכים טובים. הקוורטרבק הראשון, מיכאל, הרים כדור שנפל מסנאפ לא טוב, הסתכל ימינה ושמאלה, ורץ איתו כמעט עד לדאון ראשון. והייתה גם מסירה ארוכה אחת ממייק לטום, רסיבר שמזכיר קצת את דשון ג'קסון של פילדלפיה. טום נפצע בכף ידו הימנית כדי לתפוס לכדור הזה, וזה כנראה מה שגרם לו כמה דקות אח"כ להפיל כדור בתוך האנד זון, במה שיכול היה להיות הטאצ'דאון הראשון בתולדות הסילברבקס. לא נורא, לנקודת הציון הזו הם יצטרכו לחכות עוד שבוע. 15:0 לרבלס, זו הייתה תוצאת המחצית השנייה. שיפור של 300 אחוז בתפוקה ההגנתית ונתוני היארדים, אילו היו זמינים, היו חושפים כי גם ההתקפה ביצעה שיפור של עשרות אחוזים.
גם אם הם אולי עוד לא יגידו את זה בפה מלא, צוות האימון של הסילברבקס ראה בדקות האלה את הקבוצה שלו משחקת פוטבול. וזה, מעבר לתחושת האחדות, לצורך הבסיסי של בני אדם להיות חלק מקבוצה, לרצון לתרום מעצמך למשהו שגדול ממך, לסיפוק שעולה מלהקריב את הגוף שלך עבור חבר, מעבר לכיף שבלהיכנס אחד בשני בכל הכוח – זו הייתה הסיבה לשמה כולם התכנסו שם. כדי לשחק פוטבול. שזה בדיוק מה שהבחורים של הסילברבקס עשו על הדשא של קראפט גם חצי שעה אחרי שהמשחק נגמר. אולי הייתם מצפים מקבוצה שהובסה על האפס שרק תרצה להתנדף מהמגרש כמה שיותר מהר. אבל לא החבר'ה האלה. הם, רק תנו להם לשחק. היתר כבר יבוא לבד.
