מה עוד לא נאמר השנה על אלי גוטמן, הדאבל ההירואי שלו עם הפועל תל אביב וההעפלה לליגת האלופות? גם אריה זלינגר, שהוביל את נבחרת כדורעף הנשים לאליפות אירופה ופיינל-פור היורוליג זכה למידה ראויה של חשיפה, למרות שהוא עוסק בספורט פופולארי פחות. ביחס אליהם, מאמן הקפיצה לגובה, אנטולי שפרן, נותר הרחק מאור הזרקורים וזאת למרות שהישגיו לא פחותים ואף מתעלים על הישגיהם של כמעט כל מאמני ארצנו.
שפרן הוביל השנה את דימה קרויטר, 17, למדליית זהב במשחקי הנוער האולימפיים ובמקביל הביא את דניאל פרנקל, 23, לשבירת השיא הלאומי פעמיים עם שיפור מדהים של 11 סנטימטרים לשיאה האישי וכרטיס לגמר אליפות אירופה בברצלונה. אם האתלטיקה הישראלית זוכה לעדנה מחודשת בעיקר זכות הקפיצה לגובה, הרי שאין עוררין על כך ששפרן הוא האחראי העיקרי לכך.
שפרן למד את רזי הקפיצה לגובה בברית המועצות, מדינה עם מסורת ארוכה של קופצים. הוא למד בבית ספר מיוחד לקפיצה לגובה ולפני שעלה לארץ שימש במשך 10 שנים כמאמן נבחרת הנוער של אוקראינה. בהכשרתו המקצועית הוא טכנאי ("אני יודע דברים כמו פיזיקה ומכניקה שעוזרים לי בעבודה עם החניכים שלי") ואף עבד בעבר כמהנדס במפעל ("רצו שאעבוד במשרה מלאה, אבל בחרתי לעזוב ולאמן, כנראה בגלל שאני אוהב את זה").
בישראל, מתוך דאגה לפרנסת משפחתו הוא לא יכל לעבוד כמאמן קפיצה לגובה בלבד ועבד במקביל בבית ספר. רק עכשיו כשהוא בפנסיה מבית הספר הוא יכול להתמסר כל כולו לאימון. לא אחת עברו לו כבר הרהורי פרישה אבל השינוי הגדול הגיע ברגע שפגש את דימה קרויטר, אותו טיפח בעצמו ("ברגע שראיתי אותו בחרתי לנסות עוד פעם").
תפקיד המאמן באתלטיקה הוא שונה מהמוכר לנו בענפי הכדור הפופולאריים. לעומת המעבר הטבעי של שחקן מצליח לקריירת אימון לאחר הפרישה מהמגרשים, אצל מלכת הספורט רוב המאמנים לא היו אתלטים גדולים בעצמם, שפרן מסביר: "לא תמיד אתלט יכול להיות מאמן. אלו דברים אחרים לגמרי, מי שהיה אלוף אולימפי אין לו מה להוכיח, אין לו שאיפה להצליח כמאמן. אני מכיר מעט מאוד אתלטים ברמה גבוהה שרצו לעבוד עם ילדים קטנים".
גם מבחינת האימונים עצמם יש הבדל גדול, נסו רגע לדמיין את דייויד בלאט, מאמן את בכירי הכדורסלנים הישראלים במכבי תל אביב ובמקביל גם עובד עם ילדים מוכשרים על צעדיהם הראשונים. מה שנשמע לא מציאותי בעליל בכדורסל, הוא דפוס העבודה הקבוע של שפרן. מלבד קרויטר ופרנקל, חניכיו הבכירים, הוא עובד במהלך האימון גם עם ילדים צעירים שעושים את צעדיהם הראשונים בקפיצה לגובה. הסבלנות והרצינות שלו מעוררות הערצה, במהלך האימון הוא מקנה לחניכים אווירה חמה ובו בעת מקפיד על כל פרט קטן. "אני תמיד אומר לחניכים שלי שהם צריכים לשאוף לשלמות, לא לוותר על כלום, בפסיכולוגיה, בטכניקה ובהכנה הפיזית".
עברת שנה מדהימה עם החניכים שלך. דניאל פרנקל שיפרה את השיא שלה משמעותית ועלתה לגמר אליפות אירופה, קרויטר זכה במשחקים האולימפיים לנוער. מה סוד הקסם?
"אני לא חושב שיש איזשהו סוד, דימה בחור מאוד כישרוני, אלמלא הפציעה הוא היה מנצח בסינגפור בקלות. כל הפציעות האלו קורות כשהספורטאי בכושר הכי טוב שלו, כשהוא מסוגל להוציא מעצמו 110% ולא 100%, ה-10% האלה פוגעים בבריאות. דניאל מזמן היתה מוכנה לקפוץ 1.90 מ', היא פשוט לא היתה מוכנה מנטלית. ברגע שהיא האמינה בעצמה, היא קפצה את מה שהיא מסוגלת לקפוץ".
ואיך בתור מאמן הבאת אותה לשינוי המנטלי הזה?
"עשינו הרבה מאוד תרגילים והכנות מיוחדות. מהצד זה יכול להיראות מצחיק, הפרעתי לה במהלך האימון כדי להוציא אותה מריכוז. הפרעתי לה כמו ילד קטן בזמן שהיא קופצת. מי שהיה מסתכל מהצד יכל להגיד ש"זה מאמן אידיוט" שמנופף עם הידיים, אבל אלו דברים שאנחנו עובדים עליהם".
לאיזה גבהים היא מסוגלת להגיע?
"שיפרנו אצלה את הכח, ההבדל בין גברים לנשים בקפיצה לגובה הוא כח. ולאסיץ' למשל מתנשאת לגובה של 1.94 מ' כמעט כמו אנדריי סילנוב (האלוף האולימפי בקפיצה לגובה, ב.ג., א.ד.) ההבדל בתוצאות ביניהם ענק, בגלל שגברים הרבה יותר חזקים. למרות שדניאל נראית עדינה מבחינה פיזית היא מאוד חזקה ועדיין יש לה מה לשפר בסגנון, בהרצה, היא יכולה להגיע ל-1.95 מ', וזו כבר תוצאה לאולימפיאדה".
ומה לגבי מחסום השני מטרים?
"שני מטרים זה גם מחסום פסיכולוגי, אבל אני חושב שהיא יכולה בכמה שנים של עבודה פסיכולוגית לפרוץ אותו. באליפות אירופה היא עברה 1.92 מ' בקלות, היא למדה להתחרות".
דניאל מתחרה בענף עם האתלטית אולי הכי דומיננטית כיום, בלנקה ולאסיץ', אך מכינים אותה לתחרות בידיעה שהזהב כמעט מובטח לקרואטית?
"באתלטיקה לא תמיד מכוונים לניצחון, אלא לפעמים לשיא אישי. למה למשל דניאל לא קפצה טוב בגמר בברצלונה? כי התכוננו למוקדמות, ידענו שבגמר הסיכוי מאוד קלוש. המטרה היתה לקפוץ 1.92 במוקדמות והיא עשתה את זה ושברה את השיא הישראלי. בינתיים ברור שהיא לא יכולה להתחרות עם בלנקה, היא צריכה להמשיך ולהשתפר, אני מאוד מקווה שבאליפות העולם היא תגיע לגמר. לפעמים אני מנסה להוריד את הציפיות כדי לא להלחיץ. אם אני אגיד לה שהיא צריכה לקפוץ מחר 1.92 מ', היא לא תישן כל הלילה ותחשוב על 1.92 מ'. אני צריך להיות גם פסיכולוג טוב, מאמן צריך לדעת הכול, פיזיולוגיה, פיזיותרפיה, פסיכולוגיה, עיסוי הכול".
נראה שבנוער, קרויטר הגיע הכי רחוק שאפשר. מתי הוא יתחיל להגיע להישגים גם בבוגרים?
"המעבר לבוגרים הוא לא פשוט. בנוער הוא הכי טוב, כשאתה עובר קטגוריית גיל תמיד יש איזושהי ירידה. צריך להיות חזק מנטלית כדי לא להישבר. בנאדם שתמיד מנצח ולא מפסיד אף פעם, יכול להתפרק בהפסד הראשון. לפעמים אני מנסה להכין אותו לתנאים קשים, צריך להכין אותו לכך שזה ייקח כמה שנים".
כמה רחוק לדעתך דימה קרויטר מסוגל להגיע?
"קשה לי להגיד. הוא מאוד מוכשר, אבל לא רק הכישרון קובע אלא גם תנאים סוציאליים. באיזשהו שלב אתלטים מתחילים לחשוב על העתיד שלהם ופשוט פורשים. עם עבודה נכונה ורצון הוא יכול להגיע מאוד רחוק. אני חושב שהוא יכול לשבור את השיא של מאטוסביץ', זה שיא מאוד גבוה אבל הוא מסוגל להגיע לזה".
איך החשיפה של דימה בתקשורת משפיעה לטובה ולרעה?
"חשיפה תקשורתית לפעמים עוזרת, אבל בשלבים הראשונים לפעמים היא מפריעה. ספונסרים לעיתים כועסים כשלא מזכירים אותם בכתבה, לפעמים עיתונאים מחפשים שערורייה, הם לא באים לעניין ספורטיבי נטו".
יש תחושה של קיבעון מסויים בקפיצה לגובה העולמית, אתלטים מתקשים להגיע לגבהים שסוטומאיור נסק אליהם.
"זה לא רק בקפיצה לגובה. הסיבה היא שבשנות ה-90' לא בדקו סמים כמו עכשיו. ב-88', התוצאה הממוצעת של העשירייה הראשונה היתה 2.38 מטרים, היום זו תוצאת השנה בעולם. 2.36 מ' מספיק כיום בשביל לזכות בתחרות גדולה. צריך לחשוב בהגיון, היה אז שימוש חופשי בסמים".
ניקי פאלי הוא אמנם לא חניך שלך, אבל איך אתה מסביר את הנסיגה ביכולת שלו?
"דימה וניקי הם אנשים לא רגילים. היכולת שלהם לכווץ את השריר, הכח המתפרץ שלהם הם לא רגילים וזה מה שעושה אותם לכל כך מוכשרים. לניקי קרה משהו דומה למה שקרה לדימה השנה, בכושר הכי טוב שלו, נשחק לו סחוס בכף הרגל והוא פשוט לא יכול לנתר. אני מקווה מאוד שהוא יחזור לעצמו, זה יהיה טוב מאוד גם לדימה שתהיה תחרות ביניהם".
אתה לא מפחד שיקרה משהו כזה לדימה?
"בטח שאני מפחד. אנחנו עובדים על הגבול, לקפוץ 2.30 מ' זה לא בריא, חד משמעית. בנאדם לא בנוי לזה, זה ממש לעבוד על הגבול יכולת שלך ואף לעבור אותו".
מה דעתך על היחס למאמני אתלטיקה בישראל?
"הכסף שאנחנו מקבלים מצחיק, על הזכייה של דימה קיבלתי מענק של 4,500 ₪ מהוועד האולימפי ו-3,000 ₪ ממכבי. אנשים צוחקים כשהם שומעים את זה. בסינגפור פגשתי מאמנים רוסים שעובדים בחו"ל, הבנאדם שאימן את אלוף העולם לנוער בקטאר מקבל 15,000 דולר לחודש. אני לא רץ אחרי כסף, אני לא רוצה לפגוע במאמני כדורגל או כדורסל אבל העבודה שלהם שונה. אנחנו מגדלים ילד מאפס, הם מקבלים את השחקנים הכי טובים שקונים בכסף. אם היה לי אתלט כמו מייקל ג'ורדן, גם אני הייתי מאמן דגול בכדורסל.
אף אחד לא דואג פה למשכורת של המאמן, ברגע שיש לי את דימה הכל בסדר. אם דימה נפצע פתאום, ישר אני חוזר להיות איזה מאמן שמרוויח 30 שקל בשעה. למה לא מקימים מערכת מסודרת? פנימייה לאתלטיקה שבה עובדים המאמנים עם ילדים מוכשרים? יש לנו פנימייה לשחיינים בוינגייט ורואים תוצאות. עכשיו יש לנו פרוייקט מקצוענות שמובטח עד לונדון. אבל רשום בחוזה שברגע שמשרד הספורט מפסיק לתקצב אותו, בתוך 60 יום אני משוחרר. רק הדלק עולה לי 1,500 שקל בשבוע, מזל שיש לנו ספונסר בשם ישי מור שפשוט האמין בי. הוא מהבודדים שעוזר עם הנסיעות, עם הדלק".
אתה מקבל תחושה מהצד שאתה עלוקה על הספורטאי?
"התקשורת מתייחסת רק לאתלט. האתלט חייב להיות מוכשר אבל מאמן הוא הבורג הכי חשוב, באתי לדני אורן, שהיה ראש המשלחת לסינגפו ואמרתי לו: "שמעת על דניאל פרנקל?", והוא שאל אותי: "מי המאמן שלה?", אני לא צוחק. הוא קרא עליה בעיתונות אבל לא ידע שאני המאמן שלה. מזכירים אותנו ממש במילה אחת, מחר אין ספורטאי, לא זוכרים בכלל מי המאמן, אף אחד לא מכיר אותך. תנו למאמנים קצת תנאים, תנו קרדיט. מאמן הוא הבורג העיקרי".
בעוד שש שנים, אחרי האולימפיאדה בריו דה ז'ניירו נראיין אותך בתור מאמן של מדליסט/ית אולימפי/ת?
"קשה מאוד להגיד ואני לא רוצה לתת הבטחות, יכול להיות שאני כבר אהיה פנסיונר, אולי אני כבר אהיה בארצות הברית עם הנכדים. אף אחד לא יודע מה יקרה".
פרנקל: "בזכותו אני קופצת 1.92 מ'", קרויטר: "לא יודע איפה הייתי בלעדיו"
חניכיו הבכירים של שפרן, דניאל פרנקל ודימה קרויטר מלאי הערצה כלפי מאמנם. "להתאמן אצל אנטולי זה לשמוע בדיחות 24 שעות ביממה", מספרת פרנקל ומוסיפה, "אתה צריך להיות רציני, אתה לא יכול לבוא ולתת 20 אחוז, הוא אף פעם לא ייתן לנו לוותר על עצמנו. גם כשקשה לנו ואנחנו עייפים, הוא אומר: "זה הזמן שבו אתה נמדד, כשקשה לך, לראות איך אתה מתמודד עם זה ואיך תפעל באותו מצב". ספורטאי נמדד אצלו כשקשה לו, בסך הכל אם נגיע לתחרות ולא יהיה לנו יום טוב, זה לא אומר שלא נצליח לעשות את המיטב שלנו. הוא תמיד מושך קדימה ואף פעם לא מוותר לנו.
להתאמן עם "טולי" זה לדעת שיש מישהו שאכפת לו ממך 24 שעות ביממה. בזכותו אני קופצת 1.92, הוא שיפר אצלי את הכוח, הוא הביא אותי לאיפה שאני היום. הוא יודע איך לאמן אותי ספציפית ולהתאים לי תרגילים. הוא דואג להסביר לנו שנבין, שלא נהיה כמו רובוטים".
"מבחינתי זה בנאדם שפתח לי דרך בחיים", מספר קרויטר אותו גילה שפרן, "אני לא יודע איפה הייתי אלמלא הוא, אבל זה בטוח במקום לא טוב. אני מקווה שאני מחזיר לו. אני מבסוט מאיך שאנחנו עובדים. הוא לא סתם מאמן הוא הרבה מעבר לזה. יותר יאכזב אותי אם הוא לא יזכה בתואר מאמן השנה מאשר אם אני לא אזכה בספורטאי השנה".
