פעם, עוד לפני שיוסיין בולט חדר לתודעה שלנו, הסף של 9.80 שניות בריצת 100 מטרים היה נראה בלתי עביר. לאורך כל שנות ה-80 עשרות אתלטים ניסו לחדור לסטראטוספרה הזאת ונכשלו. בן ג'ונסון היה האחד שהצליח - וכשזה קרה כל הכלים נשברו.
הגמר של ריצת 100 מטרים בסיאול היה אירוע מכונן, מאלו שכל חובב ספורט זוכר איפה הוא היה כשזה קרה. רצה הגורל וה-24 בספטמבר 1988 נפל על יום שבת והגרסה הדתית בת ה-14 שלי לא יכלה לצפות במירוץ. אני זוכר שכשהגעתי לבית הכנסת התגנבה השמועה שבן ג'ונסון ניצח את קארל לואיס וקבע 9.79.
המשך התפילה הלך בקושי. ניסיתי לדמיין את ג'ונסון ושריריו המשורגים זז מהר משאי פעם רצו. זה נראה לי אפשרי כי רק שנה קודם הוא ניצח את לואיס באליפות העולם ברומא עם 9.83 ולכולם היה ברור שהגוף שלו חזק יותר, מהיר יותר, בלתי עציר, ועדיין 9.79 היה נראה כמו מדע בדיוני. במוצאי שבת כשכבר היינו יכולים להסתכל על הריצה התבשרנו שהשיא נלקח ממנו. בהרף עין ג'ונסון הפך מגיבור לאפס.
באותו זמן כולם בארץ היו בעד לואיס. הוא היה האמריקאי הטוב, זה ששומר על נימוסים ולוחץ את היד של יריבו גם אחרי שהפסיד לו. ג'ונסון היה הרע - השרירי מדי, זה שמפנה את הגב ללואיס בבוז אחרי שניצח אותו. לא זוכר מישהו שהתלונן על לקיחת השיא ממנו.
פרספקטיבה היא הנשק של החכמולוגים והיום ההיסטוריה נראית שונה לגמרי. שבעה מתוך שמונת הרצים בגמר העוצר נשימה הזה השתמשו בסמים כולל קארל לואיס שהשתמש בכל הדרכים האפשריות כדי לצאת נקי. בדיקות הסמים בסיאול היו מהחובבניות אי פעם בהיסטוריה האולימפית ורק בן ג'ונסון נשאר לשאת את הכתם. פושע או לא, כמו פורץ דרך אמיתי אף אחד לא יכול למחוק אותו מההיסטוריה.
