בשנות השישים פילדלפיה הייתה אחת הערים הגזעניות ביותר בארה"ב. רציחתם של שלושה פעילי זכויות אזרח ב-1964 סימל את השנאה בין שחורים ללבנים. באותה שנה נולד מרקוס דופרי, שבימי התיכון שלו יאחד את תושבי העיר שבאו לעודד אותו כשהוא משחק כרץ אחורי בנבחרת התיכונים של פילדלפיה.
מרקוס נחשב כשחקן הפוטבול מספר 1 באמריקה. בגובה של 1.92 מטר ובמשקל של 100 ק"ג ובמהירות של צ'יטה - איש לא היה מסוגל לעצור אותו (המאמן המיתולוגי של אוקלהומה סונרס, בארי סוויצר, מצוטט כשהוא אומר "מי שראה את מרקוס משחק, ראה גדולה") מרקוס הצטרף לשורות אוניברסיטת אוקלהומה, הצטיין בשנתו הראשונה ואז הכול השתבש. ההבטחה הגדולה הפכה ברבות השנים לתקווה שהכזיבה.
the best that never was, סרטו הנפלא של זוכה שמונת פרסי האמי ג'ונתן הוק (ואחד הטובים בסדרת 30 על 30 – אם לא הטוב שביניהם) מגולל את סיפורו של דופרי ומוכיח לצופה כי לא די בהיותך אתלט עם נתונים חלומיים, רצוי שתהיה לך גם משפחה תומכת (ולא דוד נכלולי כמו דודו של מרקוס), כמה יועצים טובים וישרים, שיקול דעת וגם הרבה מזל.
בסרט משרטט הוק ברגישות ובאלגנטיות את דרכו של מרקוס לצמרת ואז בחזרה לשאול תחתיות של האנונימיות המשתקת. מרקוס בעצמו מעורר אהדה מהמבט הראשון והנאיבי שהוא מישיר למול הצופה ועד לסוף הסרט שבו הוא צופה בביצועיו מימי התיכון העליזים ושואל בציניות ובעצבות "מי זה הבחור הזה?הוא מדהים..."
אל תעזו להחמיץ את הסרט על מרקוס דופרי, תעודת ספורט במיטבה, וסרט 30 על 30 ממנו נהנתי יותר מכל סרט אחר.
