ביום ראשון הקרוב בשעה 07:00 בבוקר לפי שעון ישראל זה יקרה. מיכאל שומאכר יפתח את עונתו ה-18 בסבב המרוצים היוקרתי – הפורמולה 1 – כשיזנק לגראנד פרי הפסטורלי של אוסטרליה ב"אלברט פארק" במלבורן. השנה זו השנה האחרונה של שומאכר, כך הוא טוען, ואנחנו לא יכולים שלא לתהות, האם הקאמבק של הנהג הגרמני של מרצדס, שנמשך זו השנה השלישית, צריך היה להיגמר מוקדם יותר? נראה שכן.
ראינו ועוד נראה לא מעט ספורטאים ששיאם מאחוריהם, אבל עדיין מתקשים לומר "די". וכנראה ששומי לא היה יכול להרשות לעצמו לסיים את הקריירה המדהימה שלו עם טעם של עוד. מבחינתו, תנו לו מכונית פורמולה, תנו לו מקום על הגריד והוא מסודר. אבל מה עם האוהדים של שומאכר? מה עם מכורי הפורמולה 1, שרואים שוב ושוב את האגדה מספקת נתונים מאכזבים. לא הצלחה, לא כישלון. פשוט בינוניות לשמה.
שומאכר, שחגג לפני חודשיים את יום הולדתו ה-43, הגזים עם הקאמבק הזה. הוא מתח את החבל של הקריירה הפנומנאלית שלו יותר מדי. כדי להבין עד כמה הקאמבק של שומאכר הוא בינוני אנחנו צריכים להסתכל גם על הסטטיסטיקות שלו וגם על מקרי מבחן דומים, כלומר ספורטאים בסדר הגודל של הגרמני.
"קאמבק אפס"
91 ניצחונות, 154 הופעות על הפודיום ו-68 זינוקים מהפול פוזישן ב-250 מרוצים. זו הסטטיסטיקה המטורפת שהשיג שומי עד סוף עונת 2006. 91 ניצחונות, 154 הופעות על הפודיום ו-68 זינוקים מהפול פוזישן ב-288 מירוצים, זו הסטטיסטיקה של שומאכר עד סוף 2011. השורה התחתונה כאן היא ברורה, הקאמבק של שומי הוא "קאמבק אפס". 0 ניצחונות, 0 הופעות על הפודיום, 0 פול פוזישנ'ס ב-38 מירוצים, כלומר בשתי העונות האחרונות (19 מרוצים כל אחת). אגב, מספר הפעמים הנמוך ביותר ששומאכר סיים בשלישייה הראשונה עד השנתיים האחרונות לעונה אחת עומד על 5. נתון שרשם בשנת 2005.
אין ספק שמדובר באכזבה גדולה. בשנתיים האחרונות שומאכר פשוט ריסק את הסטטיסטיקה שהתאמץ להשיג במשך 15 שנות קריירה בפורמולה 1. אחוזי הניצחונות שלו לפני השנתיים האחרונות עמדו על 36.4% לעומת 31.6% כיום. אחוזי ההגעה שלו לפודיום עמדו על 61.6% ב-2006 לעומת 53.4% בסוף 2011. המשמעות היא שאם הוא ימשיך בקצב השלילי הזה הוא ירד מתחת ל-30 אחוזים בניצחונות ו-50 אחוזים בשתיית השמפניות עם המנצחים. הקאמבק הזה הוא לא כישלון כי שומאכר כן הצליח לסיים פעם אחת במקום הרביעי וכן בשנתיים האחרונות הצליח להתברג בתוך העשירייה הראשונה בדירוג העולמי. זה דבר שאסור לזלזל בו אם קוראים לך קאמוי קובאייאשי או פדרו דה לה רוסה, אבל מה אם אתה מיכאל שומאכר? כן, שוב מדובר בבינוניות, שלא הייתה קיימת בלקסיקון של הנהג הגרמני בשנים שלו בבנטון ובפרארי.
זיכרונות מג'ורדן וארמסטרונג
כאשר משווים את החזרה של שומאכר לקאמבקים של ספורטאים גדולים נוספים, אז שני השמות שמיד מזנקים לראש הם כמובן מייקל ג'ורדן ולאנס ארמסטרונג. כאשר לג'ורדן "גירד" לחזור בפעם השלישית הוא היה בן 38. "אלוהים" חזר לשתי עונות בוושינגטון וויזארדס האפורה והפך אותה לאחת הנצפות ביותר באותה עונה ב-NBA (מקום 3 במכירות הכרטיסים ב-2001/2 מקום 2 ב-2002/3). ג'ורדן לקח מועדון כושל ולא היה רחוק מלהביא אותו עד לפלייאוף, כשהוא רושם 22.9 נקודות למשחק בעונתו הראשונה ו-20.0 נק' בשניה.
ומה לגבי לאנס ארמסטרונג? אחרי 7 זכיות רצופות בטור דה פראנס, הודיע הרוכב האגדי בשנת 2005 על פרישה מרכיבת אופניים מקצוענית. אולם, היו לא מעט שהרגישו כי הפנומן האמריקני, שהחלים ממחלת הסרטן היה יכול לתת עוד כמה שנים. וכנראה שגם הוא חש בכך כי ב-2009 הוא חזר. ארמסטרונג אמנם לא ניצח בשום קטע, אך הציג יכולת לא רעה בכלל בהתחשב בגילו המתקדם (38). ארמסטרונג סיים במקום השלישי המכובד (מאוד!), במרחק של 5:24 דקות מהמנצח אלברטו קונטאדור. בנוסף, הוא גם זכה בתחרות הקבוצתית יחד עם קבוצת "אסטנה". ב-2010 הוא שוב חזר לעליות באלפ דואז, אך נשבר במהלך הטור ולא הצליח להתברג בצמרת. למרות שזכה בתואר הקבוצתי עם "רדיו שאק", העונה ההיא זכורה כחלשה ביותר שלו בטור.
בשורה התחתונה, הקאמבק של ארמסטרונג היה מעט יותר מוצלח וראוי מאשר אלה של ג'ורדן ושומאכר, אך גם ג'ורדן וגם ארמסטרונג ידעו לעצור את הסיפור הזה אחרי שנתיים, לפני שהוא היה משאיר טעם מר של כישלון. והעובדה שהיום בדיעבד אנחנו זוכרים את האליפויות המזהירות של ג'ורדן עם הבולס ואת 7 הזכיות הרצופות בטור של ארמסטרונג ולא את השנים האחרונות שלהם, מוכיחה שהזיכרון שלנו הוא מאוד סלקטיבי כשזה נוגע לאלילי הספורט האהובים.
"תאמינו לנו – פעם הוא היה ענק"
כאן מגיעה הנקודה החשובה ביותר. מבחינת המעריצים של שומאכר (ואני ביניהם) אין בעיה שהוא יתחרה גם עוד 10 שנים במרצדס ולהמשיך לדשדש לו על גבול העשירייה השניה. שומי המציא מחדש את הספורט המוטורי, לקח אותו למקומות ולרמות של פופולאריות שאף אחד לא חשב שאפשר להגיע. שומי עשה לפורמולה 1 את מה שג'ורדן ומג'יק עשו לכדורסל, מה שבולט ולואיס עשו לאתלטיקה, מה שפלפס עשה לשחייה. קידם את הענף שנות דור קדימה מבחינת העניין שבו וכמובן שגם מבחינת החשיפה הטלוויזיונית.
הבעיה כאן היא לא איך שומאכר מצטייר בעיני עצמו וגם לא איך הוא מצטייר בעיני אלו שזוכרים אותו שורף מסלולים ומפרק כל מה שזז. אלא דווקא עם האוהדים החדשים של הפורמולה, אלו שלא מכירים את מורשתו. "זה השומאכר שלכם? מה כל כך נהדר בו?", אלו הטענות שאנחנו צריכים להתמודד איתם ותוך כדי לנסות להסביר מדוע לאלוף העולם סבסטיאן פטל קוראים "בייבי שומי". אפילו שבשנתיים האחרונות הוא קרע אותו כל שבועיים על המסלולים. והאמת? כבר נגמרים לנו התירוצים.
"תבינו, המכונית שלו היא פח", "אי אפשר לעצור את רד בול", "אם הוא היה חוזר לסקודרייה פרארי שלו, אז...". התירוצים הללו הם קלושים, בעיקר מכיוון ששומי אפילו לא הצליח לנצח בשנתיים האחרונות את חברו לקבוצה ניקו רוזברג. אני אפילו לא רוצה לחשוב מה היה קורה עם ניק היידפלד לא היה נפצע באמצע העונה שעברה. כן, היידפלד! נו, באמת, שומי היה אוכל את האקינן, קולת'ארד, היל וז'אק וילנב במשך שנים. עכשיו קשה לו מול רכבים של פורס אינדיה.
למרות הכל, יש גם צד אופטימי. נכון לשלב זה, שומאכר רשם תוצאות טובות מאוד במבדקי קדם העונה, כולל היום על מסלולים רטובים, ונשמע אופטימי במיוחד: "אמנם השליטה של רד בול היא ברורה, אבל השנה גם אנחנו נוכל לדבר. אני לא חושב שהפער בין מרצדס לבין שאר הקבוצות הגדולות יהיה כמו בשנה שעברה. עדיין מוקדם לקבוע, אבל אנחנו נראים טוב יותר, אין ספק שיש לנו פוטנציאל. המכונית לא תעצור אותי כמו בעונה שעברה". ולכן גם אנחנו, הקהל השבוי שלו, ממשיכים לצפות בו בתקווה שרק יעלה על הפודיום.
בכל מקרה ובלי קשר לתוצאות (העגומות ככל הנראה) שיקבע העונה, ההישגים של מיכאל שומאכר לא ייעלמו לעולם. אבל המורשת שלו נפגעת בכל יום שהוא עולה על המסלול עם המרצדס העקומה הזו. אבל באמת אולי הפעם זה יתחבר לו, ולו רק ליום ראשון גדול אחד. עוד פעם אחת ודי. מיכאל תן לנו עוד ניצחון אחד, תחצה ראשון את קו הסיום, תביט אל דגל השחמט בפעם ה-92 בקריירה ואז תשלוף בפעם האחרונה את ההגה ותגיד שלום. כמו אלוף.
