איך קובעים מהו ההישג הכי גדול, מהי המדליה הגדולה ביותר של ישראל במשחקים האולימפיים? האם מדובר בהישג הכי מצליח מבחינת הדירוג? האם בניצחון הכי דרמטי? בסנסציה הכי גדולה? או אולי בכלל במדליה הראשונה? לקחנו את המדליות האולימפיות של יעל ארד, אורן סמדג'ה, גל פרידמן ומיכאל קלגנוב וניסינו לבדוק מה הייתה המדליה הגדולה ביותר של ישראל בהיסטוריית האולימפיאדות. ומה לגבי קביעה? ובכן, השארנו זאת לכם. טקבקו לנו את הדעה שלכם.
ענף: ג'ודו, נשים עד 61 ק"ג.
למה זו המדליה הגדולה מכולן: זאת הפעם הראשונה שלנו, הפעם הראשונה שהתרגשנו, שבכינו, שעמדנו על הפודיום. וכן, הכל בלשון רבים כי ההרגשה באותו יום הייתה שיעל ארד מייצגת את כולם. מייצגת את העובדה שהחלום התגשם. יעל, מתל אביב, ניפצה את מיתוס "העיקר ההשתתפות" והציבה במקומו את "רוצים מדליה". הישג שהפך לעמוד התווך והתווה דרך עבור הספורט האולימפי הישראלי כולו מאז 1992 ועד ימינו. הישג שהביא לשינוי תודעתי כולל אצל כל ספורטאי באשר הוא. אם עד יעל ארד המטרה הייתה להגיע למשחקים האולימפיים. היום האמצעי הוא להגיע לאולימפיאדה והמדליה היא המטרה עצמה. וכן, במדינה בה עדיין יש שסע מגדרי והבדלים בין גברים לנשים, העובדה שאישה חתומה על ההישג המשמעותי הזה, שמאז לא שוחזר, מעידה על הייחודיות הנוספת שבאירוע. כך נראית פריצת דרך.
למה לא: כי לכל השמחה והחגיגה שליוו את האירוע המרגש, יש טעם לוואי מר. טעם של אכזבה. זו הבעיה כשזוכים במדליית כסף, הזכייה תמיד באה אחרי הפסד וזה סוג של אנטגוניזם בספורט. "אנחנו זכינו במדליה אולימפית ראשונה, יעל ארד לקחה כסף". משום מה נראה לי שכאשר עוברים לצבע המדליה, אז השיתופיות והאיחוד מתמוגגים. המדליה הייתה אדירה, אבל ההפסד הלא מוצדק לקתרין פלורי עדיין נמצא בצילה. את החיוך המאוכזב של ארד על הפודיום אנחנו עוד זוכרים.
אורן סמדג'ה, מדליית ארד בברצלונה 1992
ענף: ג'ודו, גברים עד 71 ק"ג
למה כן: המדליה של יעל ארד, שהגיעה בדיוק יום אחד קודם לכן, נתנה לסמדג'ה את האמונה שהוא מסוגל לעשות את זה. אבל נראה שהוא היה היחיד שהאמין. עד אמצע 1992 סמדג'ה היה ג'ודוקא טוב ולגיטימי, בין 30 הראשונים בעולם, אבל אף אחד לא חשב שהוא יכול באמת לעמוד על הפודיום בברצלונה. השינוי הראשון הגיע באליפות אירופה באותה שנה כאשר מאמן נבחרת הגברים כיום, לקח אז את מדליית הארד. אבל עדיין קשה להסביר את גודל ההפתעה שהסב כשזכה בארד.
סמדג'ה לא רק שניצח מדורגים בכירים ממנו, כי זה דבר שקורה בעולם הג'ודו, אלא מה שמשנה כאן הוא "האיך". איפון, איפון ועוד איפון. הג'ודוקא הישראלי הציג וירטואוזיות שלא קיבלנו מספורטאי מקומי כבר הרבה, הרבה זמן. אולי מאז עודד קטש ופנאתינייקוס. חאליום בולדבטאר ממונגוליה וסטפן דוט מגרמניה עד היום לא מאמינים שזה קרה להם. 5 ניצחונות והפסד אחד, זה היה המאזן של סמדג'ה שזכה במדליית הארד דרך בית הניחומים.
למה לא: הטכניקה בג'ודו היא נהדרת, אבל כמו בכל ענף התוצאה היא שקובעת. והתוצאה אינה שונה במהותה מאשר זו של אריק זאבי באתונה ב-2004 ואף נופלת מזו של יעל ארד יממה קודם לכן. המדליה של סמדג'ה היא משלימה לזו של ארד. הראשונה הכריזה בקול גדול - "עשינו את זה!". וזו של סמדג'ה השלימה את המסר - "הנה, תמשיכו לחלום כי כל אחד יכול".
מיכאל קלגנוב, מדליית ארד בסידני 2000
ענף: קיאקים, 500 מטרים לגברים
למה כן: אנחנו מכבדים את כל הספורטאים שזכו במדליות אולימפיות, מקומם בהיכל התהילה קיים ומובטח לעד, אבל אף אחד מהם לא נאלץ לעמוד תחת מפלס הלחץ חסר הפרופורציות שהיה על מיכאל קלגנוב בסידני. קלגנוב חיכה בסבלנות לרגע שלו באליפות, אבל ככל שההחמצות של הישראלים הצטברו, כך הלחץ עליו התעצם. טעות שיפוט מנעה מזאבי מדליה בג'ודו והוא סיים חמישי. שייטות ה-470, שני קדמי וענת פבריקנט, נעצרו במצוף האחרון של השיוט האחרון וסיימו במקום ה-4. יורי איבסייצ'יק המתאבק נכנע בשני קרבות על מדליה ואילו קוסטה מאטוסביץ' היה רחוק פסילה אחת בגובה של 2.32 מ' מזכיה במדליה בקפיצה לגובה. לזה צריך להוסיף את העובדה שקלגנוב עצמו החמיץ את הארד ב-1000 מטרים ב-42 אלפיות השנייה (!).
החותר הישראלי היה פייבוריט לזכייה במדליה ב-500 מטרים, אבל הלחץ אחרי כל "הכמעטים" היה באמת הזוי, המשלחת הייתה קרובה לחזור בלי המתכת. בנוסף, התחרות הייתה ביום האחרון של המשחקים ותנאי מזג האוויר הסוערים בסידני לא אפשרו לחותרים להיכנס. הם ירדו למים, עלו, ירדו ועלו. הסבלנות כבר כמעט פקעה לוועדה המארגנת ששקלה לבטל את המקצה כדי שלא יגלוש לטקס הנעילה. בסוף הם זינקו וקלגנוב עשה את העבודה. אני עוד זוכר את אורי לוי צועק "תראו את קל-ג-נוב!". ראינו, חגגנו ואהבנו.
למה לא: כשגל פרידמן זכה במדליית ארד במיסטרל באטלנטה ב-1996, עשרות ילדים צעירים החליטו לפתוח בקריירה ספורטיבית בעולם השייט. הענף עצמו קיבל חשיפה ושידרג את מעמדו בספורט הישראלי לאין ארוך. כשיעל ארד ואורן סמדג'ה ירדו מהמטוס בנתב"ג עם המדליות על צווארם, היה לנו ברור שג'ודו הוא כבר לא רק הספורט הלאומי של יפן, אלא עשה עלייה לישראל. אבל מה עם הקיאקים? איפה קלגנוב היום? מי האחראים לכך שהענף הזה נמחק מהתודעה שלנו? איך יכול להיות שקלגנוב היה הברקה חד פעמית, אבל העובדה שהדמות שלו לא מנוצלת היום לקידום הענף בתקשורת גורמת לכך שהקיאקים פשוט ירדו מסדר היום. בשנה האחרונה נערכו אליפות העולם ואליפות אירופה. שמעתם על זה משהו?
גל פרידמן, מדליית זהב באתונה 2004
ענף: שייט, גלישת רוח בדגם מיסטרל
למה כן: נו באמת, תגידו לי אתם למה כן. מדליית הזהב היחידה של ישראל אי פעם! צריך יותר מזה. מדליות כסף וארד הן מכובדות, כל אחת בדרך שלה, אבל המשמעות היא שתמיד היה מישהו יותר טוב. זאבי, ארד וסמדג'ה הפסידו קרב אחד כ"א. קלגנוב היה ענק, אבל לא הכי גדול וגם צוברי ראה את הגב של טום אשלי וג'וליאן בונטם. פרידמן השאיר אבק לכל 33 המתחרים האחרים במתחם השייט האולימפי באתונה בין ה-15 ל-25 באוגוסט.
כל חובב ספורט חייב לשאול את עצמו את השאלה - "איפה הייתי כשגל פרידמן זכה בזהב?". פרידמן, ענף עץ הזית, מדליית הזהב, השיחה המרגשת עד דמעות עם ההורים כשהוא עדיין במים. יש דבר יותר גדול מזה? יש יותר היסטוריה מזה? לא בספורט שלנו.
למה לא: אין הרבה סיבות, באמת שלא - וזה גם די בצדק. נראה שרק השכונה שהייתה על הפודיום גורמת לאירוע הזה להיראות קטן יותר, כאילו מדובר בטקס מצטיינים שנתי במתנ"ס הקרוב לבית ולנו להיראות רע בעיני העולם כולו. תארו לכם שזה היה קורה בבייג'ין אחרי כל מדליה של מייקל פלפס? מביך.
אז מה לדעתכם המדליה הישראלית הכי גדולה? טקבקו לנו