ההיסטוריה של השחורים בארצות הברית היא נושא רחב, מעניין, שנלמד ונחקר במשך שנים ארוכות באוניברסיטאות ברחבי העולם, כאשר מה שקרה לאחר הריצה ל-200 מטרים באיצטדיון האצטקה, מהווה במידה מסוימת מעין מטאפורה של השינוי ביחסים הללו. טומי סמית' וג'ון קרלוס הגיעו למשחקים במקסיקו סיטי בידיעה שהם הולכים לזעזע את העולם, למחות על היחס של ארצות הברית כלפי התושבים האפרו-אמריקאיים במדינה ובעיקר על העוני הרב בו הם שרויים. ההזדמנות למחאה הגיעה לאחר שטומי סמית' זכה במדליית הזהב ושבר את שיא העולם בריצה ל-200 מטרים (19.83 שניות) ולאחר שג'ון קרלוס לקח את מדליית הארד. לאחר הענקת המדליות, במהלך השמעת ההמנון האמריקני, התייצבו השניים על הפודיום ללא נעליים (סמל לעוני של השחורים בארה"ב באותה תקופה) והניפו את יד ימין (סמית') ושמאל (קרלוס) למעלה בצורת אגרוף - זו זכתה לכינוי "הצדעת הכוח השחור".
האדם השלישי על הפודיום היה האוסטרלי פיטר נורמן, שאמנם לא הניף את ידיו, אך ענד על חולצתו תג למען זכויות האזרח והפך לחבר קרוב של שני האמריקנים. הם אף ספדו לו לאחר מותו ב-2006. "אמריקה הלבנה נותנת לנו כבוד רק אם אנחנו מנצחים במשחקים האולימפיים. אם היינו מפסידים היו מספרים שזה בגלל שאנחנו כהיי עור", אמר ג'ון קרלוס לאחר העיתונאים. המהלך של סמית' חישמל את העולם והפך לסמל איקוני של המאבק למען זכויות האזרח. ברור שהצעד הזה עלה להם ביוקר, הרי שבכל זאת מדובר בארצות הברית של 1968. נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי דאז אייברי ברונדייג' (שבמקרה היה לבן), זעם והחליט להרחיק את השניים מהכפר האולימפי וממקסיקו סיטי.
הצעד של ברונדייג' לא באמת שינה דבר, מבחינת קרלוס וסמית' המהפכה של מרטין לות'ר קינג יצאה לדרך. לאחר יממה אחת לי אוואנס קבע שיא עולם וניצח בריצה ל-400 מטרים. אוואנס חגג יחד עם חבריו ג'יימס לורנס ורונאלד פרימן את הניצחון על ידי הנפת אגרופיהם באוויר. סמית' וקרלוס מספרים שבשנים הראשונות לאחר האירוע הם סבלו ולא הצליחו להשיג עבודה בארה"ב, דבר שהוביל לכישלון נישואייהם. אך באמצע שנות ה-70 הכל החל להשתנות.
סמית' הפך למאמן אתלטיקה באוהיו ועם השנים החל לקבל את הכבוד המגיע לו בעקבות המעשה. ג'ון קרלוס אף גויס לקדם את המשחקים האולימפיים שנערכו בלוס אנג'לס בשנת 1984. עם השנים התעצבה "הצדעת הכוח השחור" כאירוע מכונן בשינוי שעבר על החברה האמריקאית בכל הנוגע לנושא של שוויון זכויות אזרח. בעשור האחרון זכו סמית' וקרלוס לכבוד רב בדמות פסל של ההצדעה בסן חוזה, פרס האומץ ע"ש ארתור אש וגם כמה סרטי תעודה. לאחרונה יצא סרט נוסף - "הצדעה" - שמשחזר את האירוע מנקודת המבט של פיטר נורמן, שעמד עם קרלוס וסמית' על הפודיום ההיסטורי ההוא במקסיקו. כאשר הבמאי והמפיק היה מאט נורמן, אחיינו של פיטר. הצדעת הכוח השחור תישאר לעד כאחד האירועים העוצמתיים ביותר שהיו אי פעם במשחקים האולימפיים.
הקופץ לרוחק בוב בימון היה המועמד המוביל לזכייה במדליית הזהב בתחרות האתלטיקה היוקרתית במשחקים לאחר שבמהלך אותה שנה הוא ניצח ב-22 תחרויות מתוך ה-23 בהן השתתף. אלא שגם בימון לא האמין למה שקרה לו ב-18 באוקטובר. במהלך אחת הקפיצות בימון פשוט המריא לשמיים ונחת על מרחק דימיוני של 8.90 מטרים. קפיצה שעברה את אזור המדידה וגרמה לכך שהמארגנים נאלצו להביא סרט מדידה ידני. 8.90 מטרים! שיא עולם חדש, שיא עולם מטורף, שיא עולם ששבר את קודמו ב-55 ס"מ, שיא עולם שיחזיק מעמד במשך לא פחות מ-23 שנים עד 1991. בשל העובדה שהיה רגיל לתוצאות באינצ'ים, בימון לא הבין תחילה על מה ההמולה סביבו, רק כאשר חברו ראלף בוסטון בישר לו שהוא שיפר את שיאו האישי ביותר מחצי מטר, הוא הבין - הבין וקרס.
בימון התמוטט על ברכיו, כיסה את פניו והחל לבכות מאושר. גם הוא ידע כבר אז שהוא נכנס לעד לפנתיאון של האתלטיקה העולמית. ההישג של בימון, שעדיין נחשב לשיא אולימפי, נמנה בנשימה אחת עם ניצחונות מדהימים נוספים בתולדות אולימפיאדה דוגמת ה-19.32 שניות של מייקל ג'ונסון ב-200 מטרים באטלנטה 1996 ושיא העולם הקודם של אוסיין בולט בבייג'ין לפני 4 שנים (9.69 שניות). לאחר הניצחון ניגש אליו האלוף האולימפי היוצא, לין דייויס, ואמר לו על הגבול שבין קנאה להערצה - "זהו, הרסת את הענף". עם השנים עלתה הטענה (הנכונה) כי הגובה של מקסיקו סיטי (2,240 מטרים מעל פני הים) סייע לבימון לרסק את השיא, אבל זה לא באמת מפחית מגודל ההישג. לאחר מכן הפך בימון לאחד הספורטאים הראשונים שנכנסו להיכל התהילה של הספורט האולימפי האמריקני.
דיק פוסברי משנה את חוקי המשחק
עד היום במהלך שיעורי חינוך גופני בבתי הספר היסודיים מלמדים לקפוץ לגובה בשיטת מספרת ובשיטה של גלילת בטן. ובכן, כך פעלו בעבר גם כל הקופצים לגובה. עד שהגיע דיק פוסברי. האמריקני החינני גילה שיטה אחרת, טובה יותר ויעילה יותר לקפוץ לגובה. במקום הרצה ישרה וקפיצה שכללה תחילה את העברת אחת הרגליים ואז את הבטן, הוא ביצע מעין עיקול והתהפך באוויר כאשר הגב היה החלק הראשון שעבר. פוסברי ניצח עם השיטה החדשה, שמכונה כיום "קפיצת פוסברי", באליפות המכללות ובמבחנים האמריקאיים ב-1968. באולימפיאדה הוא הציג את הפוטנציאל הגדול של השיטה כשעבר 2.24 מטרים בניסיון שלישי וזכה במדליית הזהב הנחשקת.
כעבור 4 שנים במינכן כבר 28 קופצים מתוך ה-40 השתמשו בסגנון שלו. מתוך 36 המדליסטים האולימפיים בקפיצה לגובה מאז מינכן 1972, 34 השתמשו בשיטה שלו. היום, אנשים כבר לא באמת זוכרים איך נראים הסגנונות האחרים. פרט לזיכרונות מאותם שיעורים בבית הספר. כיום פוסברי בן ה-67, שגבר על מחלת הסרטן לפני שלוש שנים, חבר בעמותות לקידום השלום ברחבי העולם באמצעות הספורט וגם בארגון לקידום כשרונות אולימפיים צעירים. בכל מקרה, פוסברי יישאר לנצח בתודעה הציבורית כמי ששינה את חוקי המשחק של הקפיצה לגובה לעולמי עד.
נכנסו לדברי הימים
היו עוד מספר אירועים במהלך משחקי מקסיקו סיטי 1968 שבהחלט שווים אזכור ונכנסו לדברי הימים של האולימפיאדה. האצן ג'ים היינס, שלימים היה הראשון שירד מגבול 10 השניות ב-100 מטרים, שבר את שיא העולם כשקבע 9.95 שניות וזכה במדליית הזהב. עוד לפני שזכה בשבע מדליות זהב במינכן '72, מארק ספיץ התגלה במקסיקו בהיותו בן 18 כשזכה בארבע מדליות אולימפיות בבריכה, שתיים מהן מזהב. למרות שהמלחמה הקרה פרצה עוד ב-1945, רק במקסיקו החליטו מערב ומזרח גרמניה להתפצל לשתי משלחות שונות, זמן רב לאחר שברלין כבר הייתה שסועה ומחולקת. עד 1968 הן הציגו משלחות מאוחדות, סמל לניצחון הספורט על הפוליטיקה הגלובאלית. סמל שכבר מזמן הלך לעולמו.
בזכות הצדעת הכוח השחור, בוב בימון, דיק פוסברי ושאר האירועים, 5,530 ספורטאים יכלו לומר שהם היו שותפים למשחקים האולימפיים ששינו את ההיסטוריה. בין אם מדובר בסגנון קפיצה אחר או בין אם מדובר באבן דרך בחברה האמריקנית. שינויים שסייעו למקם ולמצב את האולימפיאדה כאירוע הספורט הגדול בתבל, כזה שבו הסיפורים האישיים יכולים לשנות את העולם.
