ארבעים שנה חלפו מאז נרצחו 11 חברי המשלחת הישראלית ושוטר גרמני במינכן. 16 שנים עברו מאז נהרגו שניים ונפצעו מעל מאה אחרים כתוצאה מפיצוץ מטען באטלנטה. בבוקר לאחר ההכרזה על מארחת המשחקים האולימפיים של 2012 התפוצצו בבירת אנגליה ארבעה מחבלים מתאבדים במתקפה מתואמת היטב והביאו למותם של 52 בני אדם ולפציעתם של כ-700 נוספים. אין עוד אירוע ספורטיבי שמציג כך התנגשות בין אומות, אין עוד אירוע ספורטיבי כל כך נרחב ומורכב, אין עוד אירוע ספורטיבי עם פרופיל תקשורתי כל כך גבוה בכל מקום על פני הכדור. משמע, אין עוד מטרה כל כך מזמינה לביצוע פיגועי טרור. בלונדון יודעים זאת, מתכוננים וגם משלמים בהתאם.
"תכנית הבטחון האולימפית מפורטת מאוד. יש לנו מחויבות לקיים משחקים בטוחים, ואנחנו נעמוד בה", הכריז שר הספורט האנגלי יו רוברטסון. גם הוא שמע בשנים האחרונות על שלל איומים שנראים דימיוניים, וגילה שסכומי העתק המוקדשים לבטחון עולים על כל דימיון. זה גם סוד קסמו הכלכלי של התחום הבטחוני – כשמתעסקים בחיי אדם אין דבר יקר מדי. בטח לא אם אתה פוליטיקאי שנושא באחריות ציבורית בפני סכנה פוטנציאלית כל כך מוחשית.
רשימת האיומים במהלך משחקים אולימפיים היא חבית נטולת תחתית, אפילו אם מפרידים את תרחישי הטרור מ"סתם" פשעים של רדיפת בצע ותסביכים סוציופתיים למיניהם. ומדובר בתסריטי בלהות שגם בהוליווד עוד לא הגו. כוחות הבטחון המעורבים נאלצים להתכונן לסדרה ארוכה של איומים כגון מחבלים מתאבדים, הנחת מטען, חוליה חמושה במתחמי אוהדים, במתקנים או במגורי הספורטאים, פיזור חומר כימי או ביולוגי ברכבת התחתית או במתקני הספורט, שימוש בכלי שייט בתמזה כבסיס ירי או כסירת תופת, מטוס עוין (ירי/ריסוס חומר מסוכן/התרסקות), הרעלת מים, פגיעה באורחים בכירים או בסמלי ממשל מקומיים, פגיעה בתעופה, שיבוש מערך התחבורה, חבלה אלקטרונית, התפרעויות המוניות, דקירת תיירים ואפילו התזת חומצה על פניהם של ספורטאים מפורסמים. אין גבול לאכזריות, אין גבול לסידורי האבטחה הנגזרים ממנה.
"אני שמח להודיע שאין כיום איום בטחוני ספציפי", ניסה לאחרונה שר ההגנה האנגלי פיליפ האמונד למנוע היסטריה. הוא גם ניסה להוציא מתוק מעז כשחשף את מעורבות הצבא באבטחת המשחקים, וגילה טפח מהחששות בממלכה: "7,500 חיילים יתגברו את המשטרה ו-6,000 נוספים יתמודדו עם האתגר הבטחוני הגדול ביותר שהיה לנו זה מספר עשורים". גם שרת הפנים תרזה מיי ניסתה לשמור על הפאסון כשהחליטה להוריד את רמת הכוננות. כעת, כך הסבירה כבודה, אנחנו כבר לא ב"סביר שיתרחש פיגוע", אלא ב"בהחלט קיימת אפשרות שיבוצע פיגוע". הבדל תהומי, לא? "זה לא אומר שהאיום הוסר", הבהירה בזהירות, "הוא עדיין רציני והתקפה עלולה להתבצע בלי אזהרה מוקדמת. אני מבקשת מהציבור לשמור על דריכות".
לכל האמצעים הללו יש גם אפקט הרתעתי אדיר, חלק משמעותי מאוד באבטחה. "ילדים לא צריכים לראות סוללת טילים", התלוננה לאחרונה אזרחית מודאגת, טענה שזכתה להרבה תשומת לב בתקשורת המקומית. ושר ההגנה האמונד דאג להציג בראיון ל-BBC את הצד השני של אותו מטבע: "אנחנו לא רוצים להשתלט על המשחקים, אבל רוצים שאנשים יידעו שהצבא בסביבה". כל אחד מאותם אנשים, מקומיים ותיירים, גם מהווה איום פוטנציאלי. מעבר לבדיקות הקפדניות בכניסה למקומות ציבוריים והאמצעים הטכנולוגיים הפרושים בכל מקום, פורסמו רשימות של פריטים האסורים להכנסה לכל מקום. בקבוק מים? זרקו בחוץ, תקנו ביוקר בפנים. תיק עם דופן קשיחה? אין סיכוי. דיאודורנט בספריי? אין להכניס תרסיסים למתחם האולימפי. גם לא סקייטבורד, אוהל או מכשיר קשר כלשהו. גברת, יש לך בתיק גז פלפל להגנה עצמית? זה כבר נחשב לנשק לא חוקי בכל בריטניה. ככה זה באירוע בו אחת ההתרעות החמות עוסקת בהפצת קרם ידיים מורעל בציאניד, הכל מסוכן.
בצל הסכנות הרבות וניסיון העבר העגום, ועם כל הכבוד למאמצי המארגנים, לא פשוט למסור את האחריות על משלחת אולימפית לידי המקומיים ולהביט מהצד. בישראל למדו זאת כבר מזמן והמשחקים האולימפיים הפכו לאחת המשימות המרכזיות והמורכבות של מערך האבטחה. בעיה מרכזית במקרה האנגלי היא עניין נשיאת הנשק. בארץ תמיד מנסים להגיע להבנות עם המקומיים, האמריקנים הודיעו שישלחו כאלף סוכנים, מתוכם 500 אנשי FBI. והבריטים מתעקשים. "אנחנו הגוף היחיד שיסתובב במהלך המשחקים עם נשק", הצהיר הממונה מטעם המשטרה על המבצע כולו, כריס אליסון. "מדינות רשמיות, לרבות ישראל, רוסיה וסין, יהיו בקשר תמידי איתנו. הדאגות של ארה"ב מרמת הבטחון אצלנו אינן נכונות". מאחר שבריטניה הייתה בין אלה שהתעקשו לשלוח בעצמן קצינים חמושים למשחקי אתונה 2004, בלונדון בכל זאת מבינים ללבם של האורחים. גורמי בטחון בממלכה כבר הודו כי הכנסת נשק תתאפשר לכמה נציגי מדינות בסיכון גבוה.
"אם כבר הגענו למצב שהמאבטח שלף נשק, זה אומר שכל המעגלים הקודמים נכשלו. העניין הוא שצריך להכשיר גופים לא רק להגיב אחרי, אלא למנוע את האירוע", מדגיש מומחה האבטחה גבי שי, גימלאי מערך הבטחון הישראלי. "התפיסה היום היא פרו-אקטיבית ומתמקדת בהרבה מודיעין ומודיעין שטח. זאת אומרת, אימון כל המעגלים באיתור מוקדם של היריב האפשרי, כשהוא בתהליך איסוף המידע או בתהליך ההתארגנות. התפיסה צריכה להיות הוליסטית – לקחת בחשבון את כלל השחקנים שמעורבים בתהליך ולתת מענה לא רק באבטחה פיזית. זה אירוע שהוא חלון ראווה שיכול להיות מנוצל לרעה".
אמצעי לחימה וקשר, מערכות תצפית, בדיקה וסינון, חמ"לים משותפים, תחבורה, אספקת חשמל, הכשרה, משכורות, ציוד לאימונים. כל זה שווה כסף, המון כסף. העלות המוצהרת של סידורי הבטחון במשחקים עומדת על 553 מיליון ליש"ט, הסכום האמיתי מגיע לסביבות מיליארד פאונד – פי 7.4 מהתקציב השנתי של משרד המדע, התרבות והספורט הישראלי. בשירותי הבטחון בארץ נהוג להגיד שאין גבול לאבטחה, יש רק גבול לתקציב. "לוקחים בחשבון שאין בטחון הרמטי, אי אפשר למנוע הכל ב-100 אחוז. עושים סדר עדיפויות, אבל באירוע כזה הרווח הרבה יותר גדול מההפסד הכספי", מבהיר גבי שי כשהוא נשאל על ניהול סיכונים, ומסביר: "יש פה הכנות של שנים מראש וחייבים שיתוף פעולה בין-לאומי, לפחות בשלב המודיעיני. נושא חשוב מאוד הוא אינטגרציה בין כל המערכות ובכל הרמות. גם לא מספיק רק ללמוד מהעבר, כי היריב לומד ומחפש איך לבוא עם ההפתעה הבאה".
"ההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה", התריעה לאחרונה אילנה רומנו, אלמנתו של מרים המשקולות יוסף רומנו ז"ל, אחד מי"א חללי מינכן. גם בלונדון יודעים זאת, ולא חוסכים בהוצאות כדי שדפי ההיסטוריה יתמלאו רק במחמאות ובהישגים ספורטיביים.
