יואב ליפקין ובעז בנאי הכירו בשנת 1999 במסגרת עבודתם בערוץ הספורט, שם מילאו מגוון תפקידים חסרי חשיבות, בחשיבות עצמית מופרזת, אך עיקר תרומתם הייתה במסגרת נבחרת הקט-רגל של הערוץ. כבר בשנת 2000 העפילו השניים ליורו שהתרחש בבלגיה והולנד, כאוהדים מן המניין. בנאי נשאר בהולנד ושב רק בשלהי 2003, מה שעיכב משמעותית את המשך הידידות. בשנת 2005 עבר יואב לגור בשכנות לבעז, ולמעשה היה לשכן היחיד ששניהם הכירו באזור, דבר שחיזק והעמיק את טיב יחסם איש כלפי רעהו.
עד היום יושבים השניים בפלאפל השכונתי ומתווכחים בנחרצות חסרת פשרות, על אירועי ספורט זניחים ופרשיות מביכות מהפרקליטות.
הטרילוגיה של המשולש
סערה
בחוץ סערה.
הגשם יורד, דופק על הגג, דולף כלפי מטה ומטפטף לי על המיטה.
שוב הם לא השאירו לי ברירה, זה הזמן לישון בסלון.
בשמיים ברקים ורעמים אחריהם.
לעזאזל, אני אומר לעצמי, זה תמיד בסדר הזה.
על המסך ג'וקוביץ' נגד נדאל בגמר טורניר מיאמי, דני רופ משדר.
לעזאזל, אני אומר לעצמי, איך הוא מרשה לעצמו לשדר טניס כשיש כזו סופה בחוץ? העולם השתגע.
בדלת נשמעת דפיקה, באני נכנסת.
"איחרתְּ, נדאל פותח אותו".
"נובאק יחזור, עוד תראה. הוא שחקן יותר טוב, פשוט לוקח לו זמן להתחמם".
"יותר טוב מנדאל? תגידי, את בסדר? אין, לא היה ובטח שלא יהיה שחקן, וגם אדם יותר טוב מרפא! מה את בכלל מבינה?"
"אתה יודע מה? אם אתה במצב-רוח הזה, אני זזה. לא באתי הנה באמצע הלילה כדי לשחק אִתך בלריב.
חוץ מזה, שאתה עוד תראה שצדקתי".
אז אמרה.
נדאל הוא הדבר הכי גדול שראיתי בחיים שלי, אני מהרהר לעצמי בזמן שבאני יוצאת. הלוואי והיתה לומדת מרפא איך לעבוד קשה ולא לומדת מנובאק איך להתחמם לאט. כל אחד יכול ללמוד משהו מנדאל, גם אני.
מחר אני אהיה בן אדם טוב יותר, לעזאזל כן.
****
בסוף ג'וקוביץ' ניצח. באני צדקה, כמו תמיד. באני תמיד צודקת. גם דני רופ צדק כשלא נלחץ מהסופה שבחוץ.
אין מה לעשות, אני אומר לעצמי, לעזאזל, לפעמים פשוט אין מה לעשות.
****
שלוש בלילה. בחוץ הסופה לא נרגעת. הטלפון מצלצל, על הקו מושון, קודח מדאגה.
"לעזאזל מושון, תירגע, הכל תחת שליטה" אני שולל את כל תסריטי האימה שהוא מעלה למרות שחלקם הגדול נשמעים מאוד הגיוניים.
זו הבעיה כשאתה עובד עם אידיוטים, תמיד הם מסבכים אותך ואת עצמם בלי לדעת בכלל שזה מה שקרה.
כשאני מרגיש שהוא איבד קשר עם המציאות אני מבין שאין מנוס מלשנות נושא.
"חצי גמר מכללות עוד מעט, מושון, מה יעשו קנטאקי מול יוקון?"
הוא מתחיל לספר לי כמה שקליפרי מאמן גדול, וכמה קליפרי ככה וכמה קליפרי ככה - עד שבאיזשהו שלב אני מבין שהוא בעיקר נהנה להגיד קליפרי.
"יאללה מושון, קלהון לא פראייר, וגם קמבה ווקר זה וואחד פלייר אול-אראונד".
קמבה ווקר. כמה שאני נהנה להגיד קמבה ווקר.
"מושון, אם מתנתקת השיחה, תדע שזה רק בגלל שנגמרה לי הסבלנות", אני אומר לו כשאני מרגיש שאני מרחק קליפרי אחד מאיבוד עשתונות.
אחרי שמושון סוף סוף ניתק חשבתי לעצמי שיש הרבה דברים שאפשר ללמוד מקמבה ווקר, אבל מעט מאוד שאפשר ללמוד ממושון, ושמחר - אם סיפור הבלהות שהוא תיאר בפרוטרוט לא יסתבך, אני אהיה בן אדם טוב יותר.
לעזאזל כן.
****
אני נרדם 5 דקות לפני סוף המשחק ומתעורר לגלות שהממיר הקליט עד ההתקפה האחרונה, לא כולל.
לעזאזל, אני חושב לעצמי, איך מצפים ממני להיות בן אדם יותר טוב כשהטלוויזיה מתנהגת ככה? אפשר להשתגע. כל העולם הזה השתגע.
****
בחוץ נשמע רעש של ניידת, אני עוצר נשימה ומשחרר אותה רק כשהיא נעלמת אל תוך הלילה.
לעזאזל, אני חושב לעצמי, למה לי לספר שאני עוצר נשימה כשאני שומע רעש של ניידת? מה ההיגיון בזה, מה הטעם?
אין טעם ואין הגיון, בטח לא כשעוד מעט מתחיל הקרב של האנדרטייקר ברסלמניה. זו הפעם הראשונה שאני רואה רסלינג בלי באני. באני משוגעת על האנדרטייקר. ביום טוב שלה היא אומרת שאני מזכיר לה אותו, ביום רע אומרת שלא היתה מתנגדת שיקבור אותי חי.
הו באני, איפה את עכשיו? כשג'וני קאש שר את "“AIN´T NO GRAVE CAN HOLD MY BODY DOWN שלצליליו האנדרטייקר עולה לבמה.
****
הניצחון של האנדרטייקר מחזיר לי את האמונה שמחר אני אהיה בן אדם טוב יותר. אולי אפילו בשבת אצא מהבית ואלך לראות כדורגל. אולי אני אזמין גם את באני איתי למשחק נגד הפועל פתח תקווה. הלוואי שיהיה גול ממצב נייח ואז אני אחבק אותה, כמו שאנחנו עושים תמיד כשיש גול אחרי מצב נייח.
ואם יהיה גול בפנדל אז אני אחבק גם את מושון, כמו תמיד אחרי שמצליחים להבקיע בפנדל. למרות שהוא אידיוט.
הלוואי ששני המקרים יתרחשו ושיהיו שני פנדלים כתוצאה משני מצבים נייחים. אבל מה הסיכוי שזה יקרה?
מחר בבוקר אני אשתנה, לעזאזל.
ואז אחרי שאני אהיה בן אדם טוב יותר, אני אתקשר לבאני ומושון ואזמין אותם למשחק בשבת.
לעזאזל כן.
'מה עשה הנוער?' הינו ספר המאגד טקסטים על כדורגל של 50 כותבים וכותבות מהטובים בישראל. רוב הספר מורכב מסיפורים קצרים אך ניתן למצוא בו גם שירים, אנקדוטות ואיורים. מלבד בעז בנאי ויואב ליפקין ניתן למצוא בין הכותבים את יוסי שריד, רון קומן, איתי אנגל, אסף גברון, שרון קנטור, גדי וילצ'רסקי, בני בשן, יובל מנדלסון, איציק שאשו, כדורגל שפל ועוד רבים.
הספר הינו יזומה של מוטי ורפי דה פיצ'וטו והוא יצא לחנויות הספרים השבוע לאחר שגייס למעלה מ-80 אלף ש"ח בהדסטארט שנועדו למימון הדפסת המהדורה הראשונה
לעמוד הפייסבוק של הספר
רשימת הכותבים המלאה: יוסי שריד, אסף גברון, איתי אנגל, שרון קנטור, רון קופמן, בועז בנאי, בני בשן, יובל מנדלסון, אודי שרבני, מיכל ברוך, אלון עידן, אורן יוסיפוביץ, מאור זכריה, נטע אחיטוב, עודד מנדה לוי, שלומית גיא, אייל לוי, גדי וילצ'רסקי, אבי שילון, אביעד סגל, אוריאל דסקל, עוזי דן, איציק שאשו, חן אלימלך, עירד צפריר, גיל לבנוני, גל פינדלינג, דוד רוזנטל, חנית גולי, אמיר דורון, אילן גופר, ודים טרסוב וגד סלנר (כדורגל שפל), מירב גילי הירש, יובל רוביצ'ק, יפתח שוע, אודי אביטל, ניב שטנדל, גיא ליכטנשטיין, ניר צדוק, ניר רוזן-טל, נמרוד עופרן, ניצן בן נתן, אליסף דעואל, אורי בן יוסף, ערן לוי, שי נובלמן, נועם פתחי, יותם זמרי, רפי דה פיצ'וטו, מוטי דה פיצ'וטו
