קופץ ביציע של בוקה, מבקר בדרבי של קהיר, מוריד במכה ג'ארה של בירה בחצי גמר גביע העולם ברוגבי. כמו שהיה אז על המגרש, עם היציאה הסילונית מהמקום ושיווי המשקל שמתריס נגד חוקי הפיזיקה, דייגו ארמנדו מראדונה עדיין בלתי עציר. גם בגיל 55. גם עם כרס ועוד סנטר וחצי. גם בלי תפקיד רשמי בכדורגל.
אחרי 55 שנות חיים וכמעט ארבעה עשורים בתודעה הציבורית, אפשר לומר שהמורשת הכי גדולה שבונה מראדונה היא מרד. במוסכמות, ברף הציפיות, במסלול החיים השגור. כי דייגו לא בא ממקום בו אפשר לסמוך על דבר נזיל כמו שגרה. הוא מעולם לא אימץ אותה. גם לא כשהיה צריך.
מרד הוא לא תמיד מטרה נעלה, בטח לא בפני עצמו. בוודאי לא אותן מרידות התבגרות מכוערות: ההרחקה מול ברזיל ב-1982, ניפוץ הגביעים בברצלונה, השימוש בקוקאין, ירי על עיתונאים או הרעלות האלכוהול. יצר הרס עצמי אינו התקוממות לדוגמא, אבל יש לו גם כאלה בארסנל.
המרד המראדוניאני אותו אפשר להעריך וממנו ניתן ללמוד הוא זה המתנגד לעסקנות. דייגו האשים את מישל פלאטיני שהפך ל"חליפה" עוד כשהיה שחקן ביובנטוס; דייגו קרא להאבלאנז', יוהאנסון ובלאטר "מאפיונרים" שני עשורים לפני גילוי פרשת השחיתות הנוכחית; דייגו טען שפלה שכח מהרחוב והפך לפרזנטור של פיפ"א; דייגו הטיח בבקנבאואר שכל דאגתו מוקדשת לסדר לגרמניה אירוח טורנירים; דייגו התנער מנשיא ההתאחדות הכוחני, סגן נשיא פיפ"א חוליו גרונדונה, כשאיש לא העז; והוא גם התייצב לצד הוגו צ'אבס והביע "הזדהות עם סבל העם" הפלסטיני והאיראני.
אז נכון, היו לו גם סיבות אגואיסטיות לחלוטין להשתלח בכל סובביו. הוא היה מכור לסמים מרוכז בעצמו שהושעה פעמיים בנקודות שיא בקריירה שלו. "לקחו רק אותי לבדיקת הסמים במונדיאל 1994 כי מתחתי ביקורת על השופטים ונגד פיפ"א, שהגנה יותר על הספונסרים מאשר על השחקנים", טען תמיד. "אם הייתי מחבק את נשיא פיפ"א, היום הייתי חלק מהמשפחה. פלה, בקנבאואר ופלאטיני הם לא כאלה גדולים אם הם לא מגנים על מי שצריך הגנה. הם רוצים לצרף עוד מושחת ל'פמיליה'?, אני לא מעוניין". אבל מעבר לנסיבות שגורמות לפקפק במניעים שלו, אי אפשר להתעלם מהרעב לצדק שבדבריו.
"הכנסיה היא עסק בין-לאומי והאפיפיור פשוט נראה לי פוליטיקאי מצוין", אמר בראיון נטול רסן, כהרגלו, באוקטובר 2007. בניגוד למטרות אחרות שסימן בביקורותיו, באמריקה הלטינית זהו לא יעד נוח למתקפה - בוודאי לא בקרב קהל היעד ממנו הגיע ואליו הוא פונה. זה לא מנע ממנו למרוד עם האמת שלו, בטח כשהאפיפיור עוד לא היה ארגנטיני. "כשהיינו קטנים והלכנו עם אמא לכנסיה תמיד הייתה קופה ליד דלת הכניסה וביקשו מאיתנו כסף. לא נתנו לנו דבר למרות שהיינו כל כך עניים, אבל תמיד ביקשו. זו הכנסיה, האל הוא משהו אחר".
בניגוד למבקרים נלהבים אחרים, כמו יוהאן קרויף או רומאריו למשל, מראדונה מכה על חטא. הוא מצטער שוב ושוב על השימוש בסמים ("אתם יודעים איזה שחקן הייתי בלי הקוקאין?"), מבכה את הפגיעה במשפחתו וזוכר מי אחז בתלתליו ושלף אותו מהביצה הטובענית בה שקע: "כששמעתי את הקול של בתי אומרת לי 'אתה הולך להשאיר אותי לבד', אמרתי לעצמי: 'משהו פה חייב להשתנות'". והוא החל לשנות. לא תמיד בהצלחה. לא תמיד בצורה מעוררת כבוד. אבל גם בטבע ההרסני של עצמו הוא מורד מתוך הכרה בחסרונותיו. לפחות על זה, אם נפלאותיו כאגדת כדורגל כבר לא מחפות על אופיו, אי אפשר שלא להעריך אותו.
