אם מישהו חשב לפני שבועיים, כשמכבי צמצמה ל-80:78 מול מלאגה בבית (לפני השלשה הגדולה של קוזמינקאס) שהיא תפסיד את המשחק ב- 11 הפרש, שיקום. אם מישהו חשב אמש בסוף הרבע השלישי, כשמכבי הובילה 51:57 מול באמברג, שהיא תפסיד שוב ב-11 הפרש, שיקום שוב.
הרי חיכינו שרוח המועדון, המחויבות, הניסיון והמסורת יחזרו בפעם המי יודע כמה. או אפילו השדים שטמונים מתחת לרצפה ביד אליהו יצוצו גם בגרמניה ואז נשמע את הקלישאות ששמענו ברוב העונה הקודמת כמו "זה מסוג המשחקים שצריך לדעת לנצח גם אם משחקים לא טוב". הפעם אפילו לא היתה העובדה המקלה כמו ההיעדרות של בראיין רנדל.
לבאמברג, שהוכיחה לאורך השנים שהיא יודעת לבחור שחקנים מהליגה הישראלית (קרלון בראון, ג'וש דאנקן, ג'מאר סמית, מרכוס סלוטר), אין שחקנים שבמכבי היו חושבים להחתים. הרי בראד וונאמייקר, שברור שיגיע לטופ יורוליג, לא עומד מול פרמאר ורוצ'סטי מבחינת הערך והרזומה שלהם. זיזיס היווני הוא לא הפרוטייפ של שחקן שמכבי מחפשים, בטח בגילו אחרי 14 שנות יורוליג.
דריוס מילר הוא פרוספקט עתידי אבל נופל על העמדה של דווין סמית'. מלי האיטלקי הפך להיות חוכא ואיטלולא אחרי הסדרה מול מכבי של בלאט במילאנו, בכלל לא בכיוון. כך אפשר לעבור על כל הסגל של באמברג, מה שמראה שבכדי שהשלם יעלה על סך חלקיו צריך תשוקה ומחוייבות, שפת גוף, הבעה ואנרגיות. דבר שלא רואים אצל חלק משחקני מכבי ת"א. אפילו אצל פארגו המושמץ לכאורה, ראינו בעונה שעברה כעס והבעות פנים שמראות על אכפתיות גם כשלא הולך. מה שאין אצל הצמד ג'ורדן וטיילור. הם משחקים ללא רגש ותשוקה, חסרי הבעה.
המסקנה: זה לא משנה מה אתה שומר או מכין, אלא איך אתה שומר. אצל המון שחקנים במכבי הרמה ההגנתית ברמה האישית לוקה בחסר, בלשון המעטה. אז נכון שמכבי ספגה רק 77 נקודות ובהנחת היסוד של הצהובים 80 נקודות הן מאסט בקופה בכל משחק כשיצרו את הסגל הנוכחי. אבל אם אתה לא מייצר חטיפות (באמברג איבדה אמש רק 4 כדורים), איבודי כדור ושליטה בריבאונד אי אפשר לעשות סלים קלים במתפרצות או משחק מעבר, שהיה הלחם והחמאה של מכבי ת"א מאז ומתמיד. בשני משחקי ההפסד בחוץ מכבי קלעה 69 נק' במוסקבה ו-66 נק' בלבד בגרמניה.
הרבע האחרון הגיע עם חזרתו של סימפטום מלאגה. במשחק הבית מול הספרדים מכבי הלכה לקו ברבע הרביעי פעמיים. אמש, מדהים ככל שזה ייראה, היא לא הגיע לשם בכלל בעשר הדקות האחרונות. דווקא השלשה של לנדסברג על הבאזר בסוף הרבע השלישי, שהעלתה את ההפרש ל-6 אחרי חדירה מקו הבסיס של רוצ'סטי, היתה מלכודת דבש. מכבי פתחה את הרבע הרביעי עם יידוי כדורים מעבר לקשת השלוש של רוצ'סטי, לנדסברג ובהמשך פרמאר. מכבי זרקה ברבע הרביעי 8 שלשות וסיימה עם 1 מ-8. קצב של 32 שלשות במשחק שזה המון לכל קבוצה ובטח שבמשחק חוץ.
בחירת הזריקות ברגעים שצריך לדעת איך לשחק בכל כדור היתה נוראית וזה משפיע על הירידה להגנה, על התהלבות הקבוצה היריבה וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה למכבי. חלוקת הנקודות של הצהובים אתמול לפי רבעים מראה על עוד נקודה שגיא גודס יצטרך לחשוב ולפתור: 22 נקודות ברבע הראשון, 13 בשני, 22 בשלישי, 9 ברביעי. פה נשאלות השאלות האם התפוקה של הגל השני של השחקנים משפיעה על התוצאה? האם יש דרך אחרת לשלב שחקנים מחליפים ולא בבת אחת את כולם גם אם זה לדקה או שתיים למנוחה לשחקנים המובילים.
איבוד מומנטום כמו בפתיחת הרבע הרביעי משפיע ישירות על התוצאה. והאם במשחקים שאין מהם דרך חזרה אפשר לשחוק את השחקנים המובילים ל-35 דקות אפילו על חשבון משחק ליגה ביום ראשון? בייחוד כשהמטרה, עליה לטופ 16, מקדשת את כל האמצעים.
כדי לחדד את הנקודות האחרונות, מכבי ניצחה במדדי האיכות ברבע השלישי 5:35, אבל הפסידה ברביעי בנוק אאוט 44 מול 2-. הלחץ שהיה במכבי לפני המשחק מול ססארי הוא כלום לעומת זה שיהיה השבוע מול הטורקים. ההתנהלות בשבוע כזה היא המפתח לניצחון. ראשית להרגיע ולהחדיר ביטחון לשחקנים, בייחוד רוצ'סטי ופרמאר. ללכת לדברים הבסיסיים והקלים ביותר, כי בלחץ שיהיה דברים מורכבים, מסובכים ומתוחכמים לא יזכו לרמת ביצוע גבוהה עקב הסיטואציה וחשיבות המשחק שמכבי ניצבת בפניו.
