לעומת כל המחמאות להפועל, על הצהובים אי אפשר להגיד מילה טובה. זאת פשוט לא מכבי ת"א. כבר ראינו גם בשנים קודמות את מכבי מפסידה, וכבר ראינו אותה במשחקים חלשים, אבל לרוב אחרי תבוסה כמו בירושלים, היה מגיע ניצחון ענק שבו היריבה הייתה אומללה ומסכנה. הבעיה של מכבי לא התחילה בירושלים, אלא הרבה יותר מוקדם, בהכנות לעונה הזו.
פעם, כששחקן היה חותם במכבי - היד הייתה רועדת לו וכל הקיץ הוא היה מתכונן ומתרגש. השנה זה לא קרה. סופו הגיע עם משקל עודף של 18 ק"ג, וזה לא ראוי ולא הגיוני. הצוות המקצועי שראה את זה היה בהלם, הדם עלה להם, העצבים הגיעו, וזה מאוד פגע ועדיין פוגע במכבי. סופו הוא מיס מאץ' ויתרון בכל אירופה, לא רק בארץ. ככה שחקן לא מגיע לקבוצה שרוצה אותו ומשלמת לו הרבה כסף, וגם עכשיו כשחזר לשחק, ייקח לו זמן עד שייכנס לכושר, אין הוקוס-פוקוס.
הסיפור עם אלכס טיוס דומה. הוא לא נותן את הנשמה שלו ולא משקיע, דברים שפעם היו הערך המוסף של מכבי. להיות מכביסט זה לדעת לחזור מפיגור, להילחם, לנשוך ולא לעשות חשבון. אבל כשלא מתאמנים, ולא ממש רוצים לשחק, אי אפשר לשחק כמו בסוף העונה שעברה, ובטח לא להילחם ולתת את הנשמה.
השחקן היחיד במכבי שמזכיר במשהו את האופי הייחודי של הצהובים, הוא דווין סמית'. רק בו יש את הניצוץ הזה שמזכיר את מכבי שהתרגלנו אליה. למכבי יש צוות מצויין עם גודס ופיני, אבל גם הם וגם אחרים במועדון צריכים לחשוב איפה ואיך לעשות את השינויים, אך עוד לפני אותם שינויים, במכבי צריכים לחזור לבסיס – להחזיר את הנשמה והגאווה, את המכביזם. מי שאין לו את זה, לא מתאים למועדון הזה.
נכון לעכשיו, הלחץ על הצוות המקצועי גדול. "אי אפשר עם הלחץ הזה", אמר לי פעם מאמן עבר גדול של מכבי. נכון, זה לא פשוט והמועדון מלחיץ, אבל צריכים להיות חזקים, לעבור את זה, ולהרים את כולם לקראת המשך העונה ביורוליג ובליגה.
בסופו של דבר, למרות הפער הגדול, הייתה אווירה מדהימה. כיף לראות שמה שקרה בכדורגל, לא הגיע לכדורסל.
