ווקמן עם ראש מתהפך. פוסטר עם הכיתוב "כולנו אוהבים את ג'ייסון דונובן". פרק חדש של "אלף". שני פרצופים מנומשים על אריזה של "שוקולית". ככה נראה הכדורגל של ליברפול מול ריאל מדריד. כמו משהו שהיה טוב, וטוב שהיה. פעם. מזמן.
מול ריאל מדריד הכדורגל הזה נטעם יותר כמו במבה שנפתחה אתמול או כמו חבילת בפלות שהזיעו בשמש. רך, מיושן, עלוב. שמירה קנאית כמעט על עמדות מוצא; חוליות שעומדות ונעות באותם קווים מקובעים; חשיבה איטית; מסירות מסורבלות; והמרווחים? מספיקים כדי לנייד דרכם נגמ"שים לעוטף עזה.
הבעיה לא טמונה בשחקנים בלבד. ברור שג'ונסון לא שייך לטופ העולמי, הנדרסון הוא עוד בלון מנופח תוצרת אנגליה ובאלוטלי היה מעורב ביותר תאונות דרכים משערים. ידוע. אלא שהאשם העיקרי בסגנון העלוב הוא ברנדן רוג'רס. דווקא מנג'ר עם איכויות של מנהיגות וכריזמה, אחד שהצליח לנער בעונה שעברה את האבק ולהציג קבוצה התקפית וסוחפת, נפל בחזרה לתהומות הנוסטלגיה.
בכדורגל המודרני ובמפעל כמו ליגת האלופות, בוודאי לא מול ריאל מדריד, קבוצה כמו ליברפול לא יכולה לבנות על התקפות של שניים-שלושה שחקנים מול 8 לבנים. בטח אם מדובר בבאלוטלי או סטרלינג. רוג'רס לא יכול לצפות להצלחה מחוליית התקפה מצומצמת כאשר הקשרים האחוריים במרחק 20 מטרים ואת שחקני ההגנה אי אפשר לראות אפילו עם טלסקופ. במשחק מול אלופת אירופה ב-2014 אי אפשר להצליח עם שמירות אחד על אחד, חצי לחץ וחלוקת התמחויות שמתאימה לשנות ה-80'.
בכל פעם ששחקן ליברפול החזיק בכדור, התנפלו עליו 2-3 בלאנקוס. בכל פעם ששחקן מדריד החזיק בכדור, דהרו קדימה 6-7 שחקנים. ואראן ופפה הצטרפו בכל הזדמנות להתקפה וידעו בכל פעם לחזור מהר לאחור. ארבלואה ומרסלו כמעט נדרשו לשלם ארנונה בחצי של היריבה. כי בכדורגל המודרני הגנה היא משימה קבוצתית והתקפה היא משימה קבוצתית. כך איסקו ירד לאחור כדי לחטוף כדורים, כך קרוס השלים את הקו האחורי כשמגנים עלו, כך כל ריאל התכווצה שוב ושוב על פני 40-50 מטרים משחקן השדה הראשון לאחרון – בהגנה או בהתקפה.
נכון לומר שליברפול הנוכחית לא מחזיקה בכלים שיאפשרו לה לשחק כמו ריאל מדריד. לכן, רוג'רס היה צריך להתאים את המצוי לרצוי. כי הגנה של קבוצה שלמה היא עניין של כושר, רצון ותרגול הרבה יותר מאשר עניין של כשרון. כי שערים אפשר להשיג גם בצורות שתואמות יותר ליכולות הקיימות. רק תשאלו את שחקני אתלטיקו או יובנטוס של השנים האחרונות. מתפרצות, הפתעות על הקרקע במצבים נייחים, תרגול נגיחה בבעיטות חופשיות. בשביל זה צריך תחכום, השקעה, תכנון ואימון. ובעיקר משחק קבוצתי מספיק מגובש שישמור על רשת נקיה ויאפשר להפיק משהו מאותם מצבים.
בדקה ה-75, בשלב בו הבדלי הרמות היו כבר ברורים לכל, קיבלנו הוכחה לכל התופעות הנ"ל. ריאל מדריד דהרה עם חמישה שחקנים למתפרצת מסחררת, ואז סמי ח'דירה איבד כדור. חמשת הבלאנקוס שנותרו מאחור מיד הידקו את המרווחים והתכוננו לבליץ באדום. המתפרצת הנגדית לא הגיעה. פשוט איש לא יצא קדימה מעמדת המוצא שלו. אף אחד לא ידע או ניסה לנצל את ההזדמנות. כי ליברפול הזו עדיין משחקת בכדורגל האנגלי של פעם. עם הלב, הרומנטיקה וחלוקת התפקידים לפי חוליות. וריאל מדריד? היא כבר עם הראש בברנבאו. כי שם, בקלאסיקו, מי שלא מתקדם – דועך.
