רבים מאיתנו יעמדו בבתי הכנסת בתפילות ארוכות של סליחות, בדיוק שנה אחרי תפילת כל נדרי והגיעה לה שוב השעה לבקש סליחה מאותם האנשים שפגענו ולא ידענו להעריך. זוהי גם שעה לראות עם מי החמרנו, כלפי מי הגזמנו ואולי זה הזמן להרהר על קהל האוהדים והתקשורת שממהרים לרוץ דינים ולעיתים שוכחים שזה ספורט ולא חיים ומוות.
הראשון, הוא אבי לוזון. זה לא מקורי אבל מאוד מתבקש. לוזון אמר שרק בהיעדרו ירגישו כמה הוא היה חשוב לכדורגל הישראלי. האיש שעמד בראש המערכת ומשך אש בגלל אמירות שרובן היו אמורות לגרום לו לבקש סליחה, עשה את המעשה הכי חשוב אולי בשנה החולפת. לא יו"ר ההתאחדות החדש, עופר עיני, הצליח לדחות את המשחק מול בלגיה כדי לא לשחק בקפריסין בשל מבצע צוק איתן, אלא האיש שאנחנו כל כך אוהבים לכתוש ולקלל במגרשים. אולי לא ידענו להעריך את התאווה, הרצון והאהבה האמיתית של אבי לוזון לכדורגל הישראלי. אולי באמת הוא היה פיל בחנות חרסינה, אבל מעט מאוד פילים יכלו לעשות דברים ולהזיז הרים כמו שהוא עשה.
גם לשופטי הכדורגל מגיעה סליחה. המונדיאל האחרון לימד אותנו פה בלבנט המזרח תיכוני הקטן שגם הגדולים ביותר טועים. שופטי הכדורגל (והכדורסל) בישראל רק מפסידים. הם מרוויחים הכי מעט ביחס לאירופה וסופגים כל כך הרבה מכל הכיוונים. קהל, מאמנים, תקשורת, בעלי קבוצות שלעולם לא יהיו מרוצים, שכל טעות קטנה כגדולה יאשימו אותם בהפסד ובכישלון, שהקהל תמיד ימצא בהם דרך פורקן על התסכול ממה שהוא רואה על הדשא. השופטים הם שק החבטות, והכוונת עליהם תמיד באוטומט. פתאום ניתן להבין שהם לא כאלו גרועים, שהם אפילו לא רעים, שהווארד ווב הוא לא רמה מעל אלון יפת, ולא צריך תמיד להפיל עליהם את התיק. בני אדם טועים, וכל עוד זה לא במכוון צריך גם מידה של רחמים וסלחנות לאנשים בשחור.
ומה עם שחר פאר? כמה כיף לרדת, לפרק, להשחיר את הטניסאית שרק לפני שנה ושנתיים מדינה שלמה העריצה אותה. מה עם טיפה של חמלה, טיפה של הבנה בספורט ובאנושיות בכלל. מי שהגיעה לבד, בכוחות עצמה, בלי עזרה מהמדינה לרבע גמר גרנד סלאם באוסטרליה ובארה"ב, שלוש פעמים לשמינית גמר בצרפת ופעם נוספת בווימבלדון וזכתה בלא מעט תחרויות בסבב כשהיא מייצגת את ישראל, נזרקה פתאום ונשכחה. או בעצם הפכה לשק החבטות הלאומי שלנו.
פאר היא ספורטאית שחייה הושקעו כדי להגיע לטופ העולמי בו היא נגעה, ומאז שהחלה הנסיגה ביכולתה הכותרות הארסיות על כל צניחה במיקום בסבב, או כל הדחה בסיבוב ראשון של טורניר אלמוני, נהיו טרנד ישראלי. פאר "אוברייטד", חסרת כישרון ומה לא. הרשתות החברתיות פירקו אותה, הקהל הפסיק לחבק והתקשורת חתכה. אבל שחר פאר היא עדיין גדולת הטניסאיות בישראל, היא משקיעה את חייה בהישגיות, נאבקת יום-יום כדי לחזור לעצמה, חיה על מזוודות ונוסעת למקומות שתייר לא יעז להתקרב עליהם כדי לשרוד בטניס העולמי. אז לפעמים צריך להעריך ולא לקלס, להבין ולהעריך את הקושי ולא לפטור זאת בהינף יד.
ולבסוף זה אנחנו, האנשים שמשחקים בשכונה בכל הזדמנות כדורגל, כדורסל וכל ספורט אחר בשביל ההנאה והכיף, בשביל השלווה והנפש. לא תמיד אנחנו שולטים על האגרסיות שלנו ודווקא שם יוצאות לנו הקללות הכי רעות, הגידופים לחברים שלנו, לאנשים שאנחנו אוהבים והכל תוך כדי עשייה בדבר שבעצם אנחנו הכי אוהבים בעולם. אז לכל מי שגידפתי בכל ימות שישי של השנה האחרונה - להלן התנצלותי הכנה בשם כל חובבי הספורט בישראל.
חתימה טובה וסליחה.
