לפני כמה שנים, בעיצומו של משחק האליפות האחרון של בית״ר ירושלים, כשהאוהדים מכל היציעים פרצו למגרש כמה דקות לפני השריקה האחרונה, התיישב אבא שלי בעיניים אדומות ופנים נפולות, אחז את ראשו והצהיר שזו הפעם האחרונה שהוא עולה לטדי. מבחינתו, אוהדים כאלה מוציאים לך את החשק לראות כדורגל.
אבל אבא שלי שכח שהוא חינך אותי לאהוב את הקבוצה של המדינה. זו שמייצגת את האדם הפשוט, המזרחי, הפריפריאלי, המקופח. הדמות שהדור שלו לא מפסיקה לדבר עליה. ואני, ילד קטן, שבסך הכל חיפש את האהבה הראשונה שלו, הלכתי שבי אחריו ואחריה.
אומרים שאהבה לא מחזיקה כל החיים, וזה נכון. יעידו על כך בהצלחה מפוקפקת חיי האישיים. אבל אהבה לקבוצת כדורגל היא אהבה מזן אחר. כזו שהולכים איתה באש ובמים. בהצלחות ובכשלונות. כשיורדים ליגה וכשלוקחים אליפות. אהבה נקייה מכל מכשול או משבר.
אלא שהיום האהבה הזו נסדקה.
שנים שאני הודף טענות על ה״קומץ״. זה שצועק מוות לערבים ובאמת מתכוון לזה. זה שנוהם נהמות גזעניות כששחקן כהה עור מחזיק בכדור, זה שמניף שלטים הנושאים את הכיתוב המזעזע ״בית״ר טהורה לעד״, זה ששורף את המועדון כי בא לו, זה שלא רוצה שחקן ערבי בבית״ר, זה שמקלל את האנשים שרוצים בטובת הקבוצה שהם כל כך אוהבים.
ה״קומץ״ הזה קיים. והוא באמת קומץ. אסופה של כמה עשרות שאמא שלהם לא סיפקה להם מספיק אהבה כשהיו קטנים, או שגדלו על עקרונות וערכים חשוכים, או כאלו שהחברה קילקלה אותם. זה לא באמת משנה. מה שמשנה זו העובדה שכשאומרים אוהד בית״ר, חושבים עליהם. רק עליהם.
אבל היום רציתי להוכיח לכולם אחרת. נאיבי שכמוני הפכתי עולמות כדי להיות בשרלרואה. אחרי שבע שנים שחונות, סוף סוף אירופה. התפאורה מושלמת, העיר האפורה נצבעה בצהוב, את התופים של היציע המזרחי היה אפשר לשמוע כבר בשעות הצהריים המוקדמות. שיירה של מאות אנשים עם אהבה דומה לשלי. לקבוצה. לסמל. למנורה.
ואז זה קרה. אותם אנשים, שחולקים את אותה אהבה כמוני, לא מפסיקים לפגוע בקבוצה שלהם. במודע. אולי אפילו בכוונה. שירים על מוחמד הנביא ברחובות בלגיה מלאת המוסלמים, זריקת חזיזים ורימוני עשן למגרש בדקה הראשונה של משחק אירופאי רשמי, התפרעות ביציע כדי להראות לכולם למי יש גדול יותר וזריקת מטבעות על ראשו של שוער הקבוצה היריבה.
עכשיו זה הייתי אני. עיניים אדומות, פנים נפולות. אוחז את ראשי ומפחד לפתוח את הפייסבוק והווטסאפ כי מילא החמישייה שספגנו, עכשיו גם יחגגו על כל השאר, ולי לא נשאר מה לומר למעט העובדה שאבא שלי כנראה צדק.
אף פעם לא אבין איך אנשים שאוהבים את בית״ר, עושים לה כל כך הרבה נזק. ואולי אנחנו אשמים. שאנחנו לא מגנים, מחרימים, מוקיעים אותם מקרבנו. ואולי זו התקשורת אשמה בכך שנותנת להם במה שוב ושוב.
מה זה משנה באמת. האהבה שלי נסדקה הערב, ואיתה גם התקווה להוכיח לכולם שהם טועים. למזלי דובב גבאי היה שם כדי לתת לי חמש דקות של אושר שמעולם לא חוויתי.
ומילה אחרונה על הקומץ. לא זה שקראתם עליו. אלא הקומץ הטוב. זה ששרק הערב בוז על השירים הגזעניים, זה שצרח על האוהדים שהתפרעו להפסיק וזה שהתבייש מהם. אולי הם בעצם התקווה האחרונה שנשארה לנו כדי שלא נאבד גם את האהבה הזו.
