חלק מהאנשים גיחכו שהעזנו (או העזתי) להגיד לפני שנה שערן זהבי הוא הכריסטיאנו רונאלדו של הכדורגל שלנו. כל אחד כמובן בסקאלה שלו, אבל ראיתי את מה שמתפתח מול העיניים שלנו, וזה אותם מאפיינים (חוץ מכישרון) שמביאים הצלחה מטורפת.
וואו, איזה רעב בלתי נגמר יש לו להבקיע ולנצח. לא משנה את מי ולא משנה באיזו דקה. כל משחק מחדש הוא משחק כאילו זה המשחק האחרון בחייו. יסלחו לי שאר השחקנים המוכשרים שגדלים פה. הוא מאסטר פיס של כדורגלן מודרני - רץ הכי הרבה, לוקח עליו הכי הרבה, דורש מעצמו הכי הרבה. זהבי צריך רק נגיעה אחת, רק שנייה אחת כדי להבקיע ברחבה, ובעיקר - אף פעם, אבל אף פעם, לא מוותר. קור הרוח שלו ברגע הכי חשוב מול השער הוא מדהים.
אם מכבי ת"א תעלה לצ'מפיונס הוא יהפוך – לפחות לדעתי - לגדול שחקני המועדון. הוא זה שלוקח קבוצה ברמה של ליגה אירופית קרוב-קרוב לליגת האלופות, וגם אם זה לא יקרה בסוף, הוא עושה קמפיין היסטורי והיסטרי. חוץ מזה, מכבי היא קבוצה וכל שחקן גדול צריך קבוצה חזקה מסביבו. למכבי יש כזו גם שהכדורגל לא מבריק וכשהיא לא מחוברת מבחינה התקפית עדיין.
מסתבר שיוקאנוביץ' מצליח להוציא הרבה יותר מהקבוצה כשהיא מגיעה לסגור משחק כמו בפלזן. בארץ, כשהוא פייבוריט ויוזם, זה עדיין לא מתחבר. בשווייץ הוא בחר את ההרכב הכי אתלטי, נייד ומשקיע שיש לו - וככה צריך להיראות משחק חוץ. לעקר את המשחק מצד לצד, להבקיע שני שערים משלושה מצבים ולמנוע טעויות של ריכוז בהגנה. אז נכון שטל בן חיים טעה בשער הראשון וההגנה איבדה ריכוז בשער השני (הקו לא עמד נכון לנבדל), אבל בשאר הזמן זה היה משחק הגנה טוב מאוד. דווקא העבודה השחורה של קשרי הקו, בן חיים וריקן, אפשרה לרביעיית ההגנה לצופף לאמצע ולמנוע מצבים. גל אלברמן פתח את העונה נהדר ושוב היה בשיאו.
אבל מצד שני, יש בחור ישראלי שנשלח בעבר להתחשל ברמת השרון, שהתייבש בפאלרמו, ששואלים למה הוא משחק חלוץ, שאמרו עליו שהוא חכם רק על הליגה שלנו. קוראים לו ערן זהבי. וכרגע הוא האיש שמחזיק את הכדורגל שלנו מרתק ומעניין. הוא האיש שגורם לנו ובעיקר לחברים שלו במגרש להאמין שהכול אפשרי. רק עוד משחק אחד, רק עוד צעד אחד.
