רציתי לספר לכם את הסיפור האישי שלי עם לברון ג'יימס. סיפור שמתחיל במחנה המפורסם FIVE STAR. ב-1966, שני יהודים נחמדים, וויליאם קליין והווארד גרפינקל, הקימו מחנה קיץ לכדורסל בשביל ילדים בגילאי 15-18. גרפינקל היה עושה מחקר עצמאי בשביל המכללות. הוא היה מסתובב באמריקה, כותב דו"חות על כל מיני שחקני תיכונים טובים ומוכר את זה בכסף למכללות השונות ברחבי המדינה. יום אחד בא לו הרעיון לקבץ ילדים מכל רחבי אמריקה במקום אחד מרוכז ולהביא את המאמנים לשם. קליין היה מנהל בית ספר תיכון בברונקס וחבר ותיק של גרפינקל וביחד הם החליטו שיש פה רעיון טוב גם עסקית וגם מקצועית.
הם קראו למחנה FIVE STAR על מנת לשקף את הרמה הגבוהה של הילדים שמגיעים, כמו שהמונח מתאר את הרמה הגבוהה של בתי מלון חמישה כוכבים. הם החליטו לעשות את האירוע השנתי בעיירה קטנה ליד פיטסבורג בפנסילבניה. בניגוד למחנות אחרים שבהם המאמנים היו משלמים כסף כדי לצפות בילדים כאן קיבלו המאמנים גישה חופשית למקום ואת הכסף גבו מהילדים עצמם.
לאורך ההיסטוריה של FIVE STAR, כל השחקנים הגדולים עברו במקום הזה, כולל שמות של שחקני ענק כמו אייזיה תומאס, פטריק יואינג, מוזס מלון וכמובן מייקל ג'ורדן שבין כיתה 11 ל-12 הגיע למקום. אני זוכר איך הציגו אותו: מייקי ג'ורדן מווילמינגטון, צפון קרוליינה. כבר בגיל הזה הוא התנשא לגובה של 1.91 מ'. צריך להבין שעד למחנה, אף אחד מחוץ לצפון קרוליינה לא ידע מי הוא אבל תוך פחות מ-24 שעות השמועה עשתה לה כנפיים וקרוב ל-250 מאמנים ראשיים של מכללות הגיעו מכל רחבי ארה"ב. מי לא היה שם: מייק ששבסקי מדיוק, דין סמית מצפון קרוליינה, ג'ון תומפסון מג'ורג'טאון, לו קרנסקה מסט. ג'ונס ועוד רבים וטובים שבאו לראות את מי שהפך להיות השחקן הכי גדול אי פעם. אני זוכר שבעיירה הקטנה אמרו להם שאין כבר מוניות פנויות להסיע אותם למחנה ואנשים חיכו שם שעות.
ב-1989 החלטתי לקחת בפעם הראשונה ילדים מישראל למחנה הזה. בשנה הראשונה היו לי 15 ילדים כולל דני פדרמן, הבן של דיויד פדרמן, אלעד חסין מהפועל חולון, עידו רוזנבלום מהטלוויזיה שאז היה שחקן נוער בהפועל תל אביב ועוד רבים וטובים. מאז אני מביא לשם כל שנה ילדים מהארץ. במהלך הזמן היו שם הרבה חבר'ה טובים אבל את מה שהיה בשנת 2000 אני אף פעם לא אשכח.
באותה שנה הגענו ל-FIVE STAR משלחת של קרוב לעשרים חבר'ה מישראל. עם השנים הלכה השיטה והמיון במקום למוצלחת יותר ויותר והם עשו דבר חכם: הם היו מחלקים את הילדים לקטגוריות לפי גיל ויכולת. הקטגוריה הבכירה היא כמובן ה-NBA לאחר מכן ה-NCAA וה-NIT (למי שלא יודע ה-NIT זה טורניר שנעשה במקביל לטורניר המכללות הגדול עבור המכללות שלא העפילו ל-BIG DANCE). הילדים מתחלקים לקבוצות של גילאים ולאחר מכן המאמנים מחליטים איזה ילד מתאים לאיזה קטגוריה לפי היכולת.
באותו שבוע שהיינו זה היה השבוע שמזמינים את המאה ילדים הכי טובים שעולים מכיתה ט' לכיתה י'. הם לבד במחנה, מרוכזים במקום אחד כשכל היתר נמצאים במקום אחר באזור. באותו יום שהגעתי, סטיב קאלפ, שהיה עוזר מאמן בתיכון סט. וינסנט סט. מארי באקרון הזמין אותי לראות את השחקנים שלו. אמר לי יש פה ילד שאני הולך לאמן שנה הבאה והוא הולך להיות סופרסטאר גדול. שאלתי אותו איך קוראים לו? אמר לי: "לברון ג'יימס".
הלכתי לראות אותם מתאמנים במבחנים לקראת החלוקה לקטגוריות. משום מה לברון ג'יימס נבחר לקטגוריית ה-NIT בגלל שהיו המון שחקנים טובים ובגילאים מבוגרים כשהוא אחד הילדים הכי צעירים במחנה. למחרת, ביום השני של המחנה ישבנו בארוחת צהריים כל המאמנים וההנהלה ואני יושב עם שני היהודים החביבים, גרפינקל וקליין. עכשיו, אני רואה שגרפינקל עצבני מאוד ומעשן סיגריות בשרשרת למרות שאסור לעשן שם. שאלתי 'מה הסיפור הגדול, מה קרה?'. אמרו לי שאחד הילדים מהקבוצת NBA שבר את הרגל ונאלץ לעזוב את המחנה.
אמרתי לו 'גארף, מה אתה בהיסטריה? מה הבעיה להביא שחקן אחר לקבוצה?'. אז הוא אמר לי שהם לא יודעים את מי להעביר בגלל הרמה של הילדים במחנה. ואז נזכרתי במה שקאלפ אמר לי ובמה שאני ראיתי בעיניים ואמרתי לו שהשחקן הכי טוב במחנה נמצא בקבוצת ה-NIT. גארף צחק ואמר לי שאין לי מושג ושמאמנים מישראל לא מבינים כלום בכדורסל אמריקאי, והוסיף כי לא ראיתי את השחקנים ברמה של ה-NBA ושל ה-NCAA כדי להשוות. אמרתי לו שיבוא איתי לצפות במו עיניו אחרי הצהריים וככה שכנעתי אותו לבוא איתי לצפות בלברון.
אחרי שגארף ראה אותו הוא פשוט השתגע. באותו רגע הוא החליט להעלות את לברון לקטגוריה של ה-NBA. במשחק הראשון של לברון, הוא שיחק ברבע הראשון והשלישי נגד ילדים שהם בני 18 ופשוט דרס אותם!!! באיזשהו שלב, המאמן של הקבוצה היריבה של לברון אמר שאסור לשים את השחקן הכי טוב בילדים שמשחקים ברבע הראשון והשלישי כי זה לא חוכמה והם פשוט הורסים את המשחק. אז גארפינקל קיבל את הטענה ושם את לברון עם הילדים החזקים יותר. מיותר לציין שגם אותם הוא פשוט ריסק.
לברון פשוט קלע מכל מקום, לקח ריבאונדים בערימות וחילק אסיסטים בכל התקפה שנייה. הדבר הכי חשוב שאני זוכר הוא שלברון היה ילד צנוע ונחבא אל הכלים וכשהוא מדבר אליך תמיד המבט שלו היה לתוך האדמה. באחד המשחקים שהוא קלע בו 31 נק' אבל איבד שני כדורים הוא בא למאמן אחרי המשחק להגיד שהוא מצטער על האיבודי כדור. ילד טוב מאקרון, אוהיו. המשחק הכי טוב של לברון במחנה היה המשחק האחרון של הפלייאוף בקטגוריית ה-NBA. לברון סיים את המשחק עם 19 נק' אבל לקח כל רב' אפשרי (מעל 20 בטוח), גנב את הכדור שש פעמים וחילק 9 אס' אם אני לא טועה. היה נראה שלברון הוא פשוט תוכנת מחשב שנמצאת בכל מקום. הוא לקח את ה-MVP גם עבור קטגוריית ה- NBA וגם קטגוריית ה-NIT.
בסוף המחנה אני עומד עם סטיב קאלפ ליד האוטובוס שלוקח אותנו חזרה לפיטסבורג. פתאום לברון עובר לידנו, נעצר לידי ואומר לי: "הי COACH, אני רוצה להודות לך מאוד. הבנתי שאתה זה שהמליץ עלי להיכנס לקטגוריית ה-NBA". הוא לחץ לי את היד, עדיין עם המבט מושפל מטה, עלה על האוטובוס ונעלם בין הכיסאות. היום כולם כבר יודעים שלברון הוא השחקן הכי טוב ב-NBA. אולי הכי טוב בהיסטוריה.
הסיפור הזה וסיפורים הבאים יצאו בספר ששימי מממן באמצעות פרויקט באתר הדסטארט. לתמיכה בספר היכנסו ללינק הבא: https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=14502
