לפעמים זה כל מה שצריך. ניצחון. אתמול (שני) הפועל ב"ש עשתה זאת בפעם ה-21 בליגה והראיתה לכולם ש-3 תוצאות התיקו הרצופות היו רק הפסקה מתודית. אחרי שתי עונות בצמרת הגבוהה וגמר גביע, כשאלונה ברקת קיבלה את ההחלטה לעשות שינוי ולהפקיד את הפרויקט השאפתני שלה בידי מאמן צעיר שאימן במועדון נטול לחצים, היא ראתה בעיניה משחק כמו זה שהתקיים אתמול.
ב"ש הגיעה למשחק הזה כשהיא עם הגב לקיר: הסגל פצוע ותשוש, הקבוצה לא ניצחה ב-3 המשחקים האחרונים, ומעל לכל היריבה מת"א מלאה בביטחון עצמי אחרי שישה ניצחונות ב-7 מחזורים. ברק בכר קיבל שבוע וחצי מאז חזרו שחקני הנבחרת כדי להכין את הקבוצה מקצועית ומנטאלית למשחק הכי חשוב שלה עד כה העונה, ועשה זאת בצורה מופתית.
לא משנה מה חושבים על הפנייה של בכר באנגלית לפטר בוס, המאמן של ב"ש נראה כמי שחיכה להחזיר את המוקד לתוצאות הקבוצה אל מול המלחמה הפסיכולוגית של מכבי ת"א. לא הייתה לבכר בעיה לענות בזחיחות מאחר וב"ש חזרה להיראות כמו קבוצה שמאמינה בעצמה. המילה לחץ כבר איבדה משמעות מרוב שנעשה בה שימוש, אבל המועדון כולו נע בין מאניה לדיפרסיה בחודש וחצי האחרונים. יכול להיות שהיה חשוב להתאוורר מטרנר, שהפך ממבצר לסיר לחץ אחרי התיקו מול סכנין, אבל במחזור הבא הקהל והשחקנים יחזרו לאצטדיון הביתי עם תחושה שהחרב כבר לא מונחת על הצוואר.
בפן המקצועי הבשורה המעודדת מגיעה בעיקר מכיוון בן שהר ומאור בוזגלו, שהצליחו לסחוב את הקבוצה לבדם בפעם הראשונה העונה. במידה מסוימת, זה היה מימוש החזון של בכר בפתיחת הליגה. המאמן ייעד לשניים תפקיד מרכזי, אבל הפציעה של החלוץ במחזור השלישי ושל הקשר במחזור החמישי אילצה אותו לשנות גישה ולתת קביעות לשלישייה של מליקסון, וואקמה וברדה. אחוזי ההצלחה של הקבוצה כשהשלישייה הזו פתחה בהתקפה עומדים על 95%. מנגד, עד אתמול, בשלושת משחקי הליגה בהם וואקמה ומליקסון לא פתחו בהרכב, ב"ש סיימה אחד בתיקו והפסידה בשניים הנוספים (כבשה שער אחד בלבד).
אמש בוזגלו היה תכליתי, השתתף במשחק הלחץ וסיפק עוד רגע קסום. שהר שהתקשה למצוא את עצמו רוב הזמן בשיטות המשחק של בכר ופתח בהרכב בפעם החמישית בלבד בליגה, סוף סוף בא לידי ביטוי כשהוא מקבל כדורים לעומק ומנצל את המהירות שלו כדי לכבוש את הצמד התשיעי שלו בקריירה.
מחנה האימונים בטבריה נוצל כדי לגרום לב"ש לחזור ליסודות ולהיראות כמו הקבוצה שהשיגה 17 ניצחונות ב-19 משחקים בין המחזור השישי למחזור ה-25, אבל עם כלים אחרים לחלוטין (גם וובה בראון עם משחק מעולה בבכורה בהרכב). המוליכה הראיתה רמת תיאום של קבוצה שהתאמנה באופן אינטנסיבי והפגינה אינטליגנציית משחק גבוהה: ברדה שיחק בנגיעה עם הגב לשער, הובאן הרבה לצאת קדימה (הפריצה שלו סייעה לשהר להתפנות בשער שלו), אוגו כרגיל לקח אחריות במרכז המגרש והמגנים תיזמנו את העליות שלהם בצורה טובה.
בית"ר לא עשתה לב"ש חיים קשים. החיסרון של אצילי היה מורגש, וחוץ ממעט מצבים במחצית הראשונה, ההגנה והקישור של ב"ש הקשו על שכטר ורוקאביצה להגיע להזדמנויות קרוב לשער. בית"ר הלכה על בעיטות מחוץ לרחבה כשהיא הבינה שאין לשחקנים שלה פתרונות, והעובדה שהיא משחקת פתוח יצרה שטחים לשהר ולמתפרצות של ב"ש. בהמשך הפלייאוף, מול הקבוצות המסתגרות כמו סכנין, רעננה ואולי גם מכבי חיפה, הקושי והתסכול שבפריצת מערך צפוף עשוי לחזור.
בינתיים, ב"ש חייבת לחזור לשפיות. מאז התואר המשמעותי האחרון של המועדון ב-1997, הקבוצה בילתה שבע שנים בליגה הלאומית, הפסידה בצורה מביכה בשני גמרי גביע וניצלה פעמיים מירידה במחזור האחרון. הנסיבות האלה גרמו לכך שהאוהדים מדברים "עמה יעמיק" שוטפת ומשננים ש"ב"ש לא תרד", ובו זמנית שרים על יום הגאולה המתקרב בו אברהם אבינו יקום לתחייה וייגמרו המים במזרקות של ראש העיר, רוביק דנילוביץ'.
בפלייאוף הקודם, באר שבע ניצחה רק 3 מ-10 משחקים. היא הפסידה למכבי ת"א במחזור השני של הפלייאוף, הפער בין הקבוצות גדל לשמונה וב"ש נראתה כאילו הרימה ידיים כשהיא יוצאת לרצף של ארבע תוצאות תיקו. מכבי ת"א, מצידה, גם הפסיקה לשחק והשיגה רק 4 מ-15 הנקודות הבאות שלה, אבל זה כבר לא היה משנה, כי ב"ש לא האמינה ולא ניסתה לארוב לצהובים.
אמנם העונה המצב שונה, ב"ש מוליכה את הטבלה כבר 15 מחזורים ותלויה בעצמה, אבל בכל זאת הייתה תחושה שהמשחק מול בית"ר הוא של להיות או לחדול. ב"ש בחרה להיות, והבטיחה לנו מירוץ אליפות הכי מותח מאז עונת הקיזוז ב-2009/10. הניצחון הזה צריך לשמש כהצהרת הכוונות של ב"ש - מה שהיה לא יהיה, ואם בשתי העונות האחרונות מירוץ האליפות הפך להיות פיקטיבי בתחילת הפלייאוף, העונה אנחנו כאן עד הסוף.
