ספורט, כידוע, נדחק תמיד אל השוליים החברתיים כאשר באים לדון בנושאים רציניים. על אף שבצוותא עם הדת הוא משמש כגורם הכי משמעותי בתיירות העולמית, ועל אף שהוא מאחד עמים ומהווה סיבה לגאווה לאומית וכלי לשימוש בידי פוליטיקאים, בכל הקשור לאקדמיה ולתרבות, הוא נדחק החוצה.
כאשר מדברים על מלחמת העולם השניה ועל השואה, העיסוק בספורט היה במשך שנים בכלל לא רלוונטי. עשרות אלפי גיבורים אלמוניים, שכל 'חטאם' היה שהיו בסך הכל ספורטאים לא זכו לשום הכרה רשמית בספרי ההיסטוריה או אפילו במועדוני הספורט בו הם לקחו חלק. הדבר היה נראה לא ראוי - האסון הגדול ביותר שידעה האנושות וכדורגל, לא הולכים ביחד. תוסיפו לכך שנבחרת גרמניה הייתה נבחרת שנואה ועימה הכדורגל הגרמני, ותקבלו את הדינמיקה שאפיינה את יחסי גרמניה-ישראל כפי שבאו לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר במגרשי הספורט. עד היום 'גרמני' ו'נאצי' הן קללות רווחות במגרשי הספורט בישראל.
בשנת 1954 זכתה נבחרת מערב גרמניה בגביע העולם בכדורגל לאחר 2:3 על נבחרת הונגריה, בגמר שהתקיים בברן. נבחרת הפלא ההונגרית, שהיתה הנבחרת הפופולרית והפייבוריטית כמעט בעיני כל, כשלה במשחק. מדינת היהודים הצעירה, שנוסדה שש שנים קודם לכן, עקבה אחרי טורניר הגמר בדריכות. בהיעדר נבחרת משלה באליפות, היתה נבחרת הפלא ההונגרית למושא הערצתם של ישראלים רבים. פרנץ פושקאש ואחרים היו אלילים בקרב הישראלים המבוגרים והצעירים כאחד. הצעירים, כדרכם של חובבי ספורט צעירים, נצמדו לאייקוני הכדורגל ההונגריים דרך עטיפות מסטיקים, קלפים, כתבות בעיתוני ספורט ושירים תקופתיים.
ההפסד לגרמניה בנסיבות טרגיות לכל חובב כדורגל (שער בדקות הסיום של המשחק), מול נבחרת שאותה הביסה הנבחרת ההונגרית 3:8 בסיבוב המוקדם של האליפות, לא מיקד את תשומת הלב בישראל, כפי שניתן היה אולי לצפות. העיתונות ביישוב הצעיר החמיאה לגרמנים ביבשושיות אך סירבה לקחת צד בדיווח שלה. לעומת זאת, זכייתה של נבחרת גרמניה בכדורגל במשחקי אליפות אירופה בשנת 1996 זכתה לביקורות קשות, תוך קישור מיידי לאירועי השנים הנוראות של מלחמת העולם השנייה. איצטדיון הכדורגל וומבלי בלונדון הושווה למחנות ההשמדה של אושוויץ וטרבלינקה, והשחקנים הגרמנים הושוו למכונות מלחמה או לקציני אס-אס.
זכייתה השלישית של נבחרת הכדורגל הגרמנית בגביע העולם היתה בשנת 1990. הפעם היה זה תחת הדגל של גרמניה אחת. שנה קודם נפלה חומת ברלין ושני חלקי גרמניה אוחדו. באליפות זו, שהתאפיינה בכדורגל לא אטרקטיבי ומשעמם, בחר הציבור הישראלי להזדהות עם גרמניה במשחק הגמר מול ארגנטינה. נבחרת הולנד לא השתתפה בטורניר, והציבור הישראלי "תיעב" את משחקה הברוטלי של נבחרת ארגנטינה. הנבחרת הגרמנית עדיין הוצגה כמכונה, "משינה", ששחקניה ממושמעים והיא משחקת כדורגל ממושמע וחסון. "כן, אני ער לקשיים שבהענקת תמיכה לגרמנים, אבל אם למשך שעה ושלושת רבעי נוכל לנתק עצמנו מכל דבר אחר ולהיכנס לבועת כדורגל טהורה, נגלה כי ניצחון גרמני הלילה ישרת את הספורט המרתק ביותר בתבל, ואת המפעל הגדול ביותר בעולם הספורט" (אבי מלר, מעריב, 8.7.1990).
מאז תחילת שנות ה-2000 העניינים החלו להשתנות. הישראלים החלו לנסוע לגרמניה לראות כדורגל ולא להתבייש באהדתם למועדונים גרמנים או לחילופין לנבחרת הגרמנית. כל זה התרחש לצד ההכרה של מועדוני כדורגל גדולים בעולם באנשים שבנו אותם והיו נדבך משמעותי בהיסטוריה של המועדונים (באיירן מינכן, אייאקס ומועדונים בדרום אמריקה ובישראל) בתחילת שנות האלפיים החלה גם האקדמיה לגלות עניין בנושא. באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, למדתי במשך שלוש שנים בעיר היידלברג וישראלים בניגוד לגרמניה של היום, לא היו בנמצא. העיסוק בספורט במסגרת אקדמאית היה חדש עבורי, בטח כסטודנט זר יחיד, אבל לא עבור הגרמנים. לאחר השהייה בגרמניה עם שובי לארץ, כשרציתי לכתוב דוקטורט ולחקור את יחסי ישראל-גרמניה בראי הספורט הורמה יותר מגבה אחת כשהדור הוותיק באוניברסיטה העברית שמע על הרצון שלי. לשמחתי מצאתי לי בין כתלי האוניברסיטה מנחה שעזר לי לממש את מחקרי תוך שהוא חוזר ואומר לי שהוא חושש מאוד שכולם יגידו שהנושא הזה הוא ״לא רציני״ בחוגים אקדמאים מסויימים ואכן הוא צדק אבל חלקית. השינוי מתרחש בקצב איטי כטיבם של התפתחויות אקדמיות מסורתיות. יחד עם זאת מאז יותר ויותר סטודנטים במדינת ישראל בוחרים לעסוק בהיסטוריה של ספורט ובמיוחד שמים הם דגש על ההיסטוריה הספורטיבית היהודית שנקטעה באיבה. הספורט כסממן להסתכלות קצת אחרת שלא מסתמכת רק בצוללות, שילומים, חשבונאות היסטורית או מריבות בין פוליטקאים.
גם התרבות הישראלית החלה לקבל את העובדה שהיה ספורט יהודי בגרמניה ובאירופה שלפני מלחמת העולם השניה. תערוכה כמו "משחק חייהם" שהוצגה בבית התפוצות לפני מספר שנים, הסידרה הדוקומנטרית עליה עומל בימיים אלו העיתונאי איתי אנגל ואשר תשים במרכזה את הספורטאים היהודים הגדולים בכל הזמנים ואפילו התערוכה הקטנה שהפיק מכון גתה ממש השבוע ועוסקת בכדורגלנים היהודים בגרמניה, היא הוכחה לכך שספורט הוא דרך נוספת ומאתגרת להתייחס למלחמת העולם השנייה והשלכותיה ויש לה מקום גם בתרבות הישראלית. עתה רק צריך לקוות שהספרות תצטרף אליה, ספרות הספורט ובמיוחד זו העוסקת בהיסטוריה של הכדורגל והיהודים בגרמניה, היא אינסופית כמעט, אבל אצלנו מסתפקים לעיתים רק בביוגרפיות של כדורגלנים גדולים.
מערכת החינוך מתקשה להתמודד עם השינויים הטכנולוגים והתודעתיים שחלים בימים אלה ממש בכל הקשור לחשיבות הספורט בראי ההיסטוריה. אבל תנסו לדמיין אם גם בספרי הלימוד בתיכונים, בני הנוער שגם כך שמים את הספורט כמרכז עולמם, יגלו פתאום אגדות יהודיות בכל תחומי הספורט. האם לא תהיה זו דרך מרעננת להעביר ערכים כמו חברות, שוויון ואנטי גזענות או סיפורים היסטוריים אישיים ולאומיים כאחד ולתקוף את הנושא מזווית קצת אחרת?
לפחות מעטה הצביעות כלפי גרמניה הוסר במעט. ערב לפני ערב יום השואה שיחקה אתלטיקו מדריד נגד באיירן מינכן. אלפי ישראלים עודדו את באיירן מינכן ויש סיכוי שרבים מהם גם היו צועקים 'יש' אם באיירן הייתה עולה לגמר. זה בסדר, הם לא עבריינים, לא מוקצים מחמת מיאוס ובמדינת ישראל של 2016 הם גם לא צריכים להתנהל במחשכים.
שוב הוכח, שבזכות הספורט עשינו צעד נוסף בדרך לנורמליות שלנו ביחסים שלנו מול גרמניה. ואולי מעבר לכך, עשינו צעד נוסף בדרך להיותנו חברה בריאה יותר שיודעת להתמודד עם ההיסטוריה שלה, אבל בעיקר עוסקת בהווה ובעתיד שלה.
דוקטור אייל גרטמן הוא היסטוריון ומרצה להיסטוריה של הקולנוע
