מי שלא חווה לחץ מעולם, לא מבין כמה הניצחון של בברלין גדול - מבלי להתייחס רק לדברים המקצועיים. שוב הוכח ששחקנים גדולים מופיעים למשחקים גדולים. דווין סמית' ובראיין רנדל, הציר שמכבי נשענה עליו כל העונה, הם כאלה ופעם נוספת היו שם כשהקבוצה צריכה אותם ותיפקדו מצוין במשחק המכריע.
מאז המשחק הקודם נגד אלבה ברלין, כולם מפארים ומשבחים את סשה אוברדוביץ'. יש הבדל גדול בין משחק שבו אתה אנדרדוג לבין כזה שאתה מיני-פייבוריט. מכבי מוכשרת ומנוסה יותר, וגם אמש היה לה הרבה מה להפסיד. וכשמכבי מרוכזת ומחויבת, פתאום אלבה חזרה למימדיה הטבעיים כקבוצה ממושמעת ולא מוכשרת, ואפילו תג האגרסיביות שלה נעלם כלא היה.
אלבה, שכל כך הרבה סיפרו על האגרסיביות שלה, ביצעה 3 עבירות ברבע הראשון ו-4 שני, ורק אחרי השטיפה מהמאמן במחצית התהפכה וביצעה 7 ברבע השלישי ו-9 באחרון. מכבי ניצחה את אלבה בכלים שלה, עם האגרסיביות והפיזיות, מה שלכאורה היו היתרונות של הגרמנים. בפועל, אלופת אירופה היא זו שעשתה 25 עבירות, כ-20 אחוז יותר מהממוצע שלה.
מכבי ניסתה לנטרל את משחק הלחץ ומניעת הכדור של הגארדים על ידי הולכתו עם הפאוור-פורוורד. רנדל הזכיר שוב את נדב הנפלד, שלא אחת במכבי הישנה היה מעלה את הכדור למעלה. עם ג'ו אלכסנדר זה היה פחות אפקטיבי, אבל עם כל היצירתיות במחשבה של גיא גודס באלמנט הזה, היו כמה איבודי כדור לא מחוייבים (אי הצלחה לעבור את החצי בזמן, הוצאת חוץ לידי היריב) ששום לחץ של היריב או חוסר ריכוז לא מצדיקים.
כמו בהרבה חלקים העונה, גיא גודס קיבל החלטות אמיצות – אחת מהן היא לפתוח משחק באיזורית שמתחלפת לאישית. ראינו כבר בניצחון של מכבי בברלין בסיבוב הראשון שהגרמנים לא מסתדרים עם זה וקצת מפליא שקבוצה שמתיימרת להיות ב-8 האחרונות לא יודעת להתקיף נגד הגנה שכזו. אם חשבנו שמכבי תצטרך לשלוף שפן בכדי לשנות קצב תוך כדי משחק, אלבה הראתה כמה מרובעת ושבלונית היא גם כשצריך לשנות סגנון כדי להוביל אפילו פעם אחת.
ההתקפות הארוכות עם נטייה אובדנית להגיע לסוף שעון עזרו למכבי - בהרכבים האתלטים - להכריח לזריקות קשות ולהורדת שחקנים בממוצעים שלהם. מכבי בחרה שלא להחליף בקלות בין גארד לגבוה תוך כדי שמירה על עקרונות הגנה נכונה וצמצמה למינימום את הנזק שמשחק הבין-שניים בסוף שעון של הגרמנים מביא. רק במקרים מעטים אלבה הצליחה לקלוע, אבל מכבי לקחה זאת בחשבון. הגנה זו סגרה לחלוטין את הצבע והשאירה לאלבה קליעות מטווח ביניים ומחוץ לקשת, וההבדלים הסטטיסטיים בין הנקודות בצבע היו אסטרונומיים. גם הפעם, כמו בניצחון ההירואי בנוקיה, הגרמנים סיימו עם 36 אחוז מהשתיים. מה שקרה אז, עם הניצחון הברילנאי, היה חריג בנוף ובסך הכל נתן למכבי מכה קטנה בכנף והביא אותה בצו 8 לארנה בברלין.
החלטה אמיצה נוספת שגודס קיבל, הייתה לא לשתף את מרקז היינס, דווקא אחרי "משחק העונה" נגד גלאטסראיי בו עלה בחמישייה. המאמן עשה זאת עם כל המשמעויות העתידיות של מהלך כזה, בגלל היעדר תפוקה ממנו ביורוליג ולמרות לכאורה משחק טוב בדרבי. גודס העדיף להשתמש בלינהארט ואפילו בלנדסברג שהיה ברור שללא טבילת אש במשחק מוקדם אין שום סיכוי שהוא יהיה טוב. ועדיין, גם במצב הזה, הוא הועדף על הגארד המאכזב.
ליבי לגיא גודס, שב-56:56 ראה והרגיש איך כל העבודה שלו יורדת לטמיון. באותה נקודה, סלוטר (ג'ו אלכסנדר...) לא הצליח להוציא כדור אחרי סל מקו הבסיס, ביקש טיים-אאוט ונענש בהפרה של 5 שניות ונראה היה שהמומנטום משתנה. אבל אז סופו הראה למה הוא כל כך מיוחד והוכיח שאין אף שחקן ציר ביבשת שיכול לעשות את מה שהוא עושה. למרות שבאניץ', מקלין וראדושביץ' הם לא סנטרים, המיקום שלו והגודל שלו אילצו אותם לבצע עבירה בלתי ספורטיבית, סידרו לו פאול וסל ועוד 2 קליעות עונשין שנתנו למכבי אוויר לנשימה. כאן ראינו את חולשת אוברדוביץ', שמשום מה לא הביא שמירה כפולה כדי לעזור לבאניץ' על היווני וכשסופו קיבל את העבירה הרביעית לא התקיפו אותו ישר בכדי להשיג יתרון או עבירה חמישית, מה שכל מאמן בליגה הישראלית יודע ומבצע.
יכול להיות שהמאמן הסרבי היה עייף מריבוי הראיונות שנתן לתקשורת הישראלית, או שהטלפון שלו רטט בכיס תוך כדי משחק. אוברדוביץ' עשה דברים לא מקובלים, כמו להתעסק ביריב, ואפילו לא במסגרת לוחמה פסיכולוגית.
שוב הוכח שכאשר שחקנים ברמות האלה עולים לפרקט הם עושים הכל כדי לנצח. כל החששות מקומבינות וקונספירציות התפוגגו, כשכל הקבוצות שהיו חייבות ניצחון – לא הצליחו לעשות זאת (אפס, קאחה לבוראל ופאו) – מלבד כמובן מכבי שהייתה בקרב ישיר מול אלבה. לא ראינו אחווה ספרדית וגם לא טורקית.
בהצלבה, מכבי מקבלת את היריבה הנוחה ביותר מבין האופציות שהיו. נכון שבסדרה האחרונה שלו מול הצהובים השועל הסרבי ניצח עם פאו בסדרה הירואית, אבל כפי שרבים וטובים כבר חוו, גם תורו של הגנרל לאבד ביתיות ולהפסיד, הגיע.
