יממה לאחר ההפסד לווסט ברומיץ' ניתן היה לראות במתקן האימונים של מנצ'סטר יונייטד בקרינגטון שהמועדון השתנה. אם בימי אלכס פרגסון כולם היו עם הראש למטה לאחר הפסד, מסתובבים בשתיקה שמהולה בחשש מהמנג'ר, היום יונייטד התרגלה להפסיד. אף אחד לא מדבר על המשחק או על ההפסד השלישי ברציפות – כי כשאין ציפיות, אין ממש אכזבה.
האווירה באימון מוזרה. בתחילתו מבקרים באימון קבוצת מנהלים בכירים מאחת החברות שתומכות במועדון להסבר קצר על המתקן ואישור לצפות באימון לכ-10 דקות. השחקנים מחייכים בנימוס לאורחים וניגשים כל אחד לאזור בו הוא אמור להתאמן. אלה ששיחקו מעל 60 דקות עוברים תרגילי שחרור וריצות קלות, אלה שלא שיחקו עוברים אימון מפרך יחד עם ריאן גיגס ולואיס ואן חאל. די מריה, לוק שו, פלקאו ו-ואלדס מתרגלים במשך 60 דקות אינטנסיביות פריצות דרך אגף שמאל.
גיגס מנסה להקשות בהגנה ודי מריה אמור לקחת את ההחלטה - להגביה לפלקאו או להעביר לשו שיפרוץ. ההולנדי משקיף מהצד, מדי פעם מעיר לאחד השחקנים אבל רוב האימון מתקיים בשתיקה מעיקה מצד כולם. ואן חאל הוא מאמן יסודי. הוא מאמין שחזרה על אותה פעולה עשרות פעמים תשפר את המיקום ואת הביצוע במשחק. מרגע לרגע נראה שהחזרות הסיזיפית רק עושה את ההיפך.
מתקן האימונים בקרינגטון הוא אחד המשוכללים בעולם, ואן חאל רק הוסיף לזה בכך שדרש להחליף את הדשא בכל אחד מ-13 מגרשי האימונים לאותו דשא של אולד טראפורד, אותו גודל משטח ותאורת לילה בכל אחד מהמגרשים, כל זה בעלות של 3 מיליון ליש"ט. יונייטד מעולם לא התאמנה בערב, פרגוסון לא האמין בלגרור את השחקנים פעמיים ביום למתקן כדי שלא יבלו זמן רב בפקקים באזור. ואן חאל כבר החליט להתאמן על פי שעות המשחקים, בעיקר לפני ליגת האלופות בשנה הבאה. עכשיו נשאר לו רק להבטיח שהוא יהיה שם בשנה הבאה.
בכל רגע ניתן לראות את השינוי מימי פרגי. כולם אוכלים צהרים יחד, השחקנים בשולחן נפרד, נראים ומתנהגים כאילו יונייטד ניצחה במשחק ולא הפסידה. אולי זה הביטחון שיונייטד תסיים רביעית לפני ליברפול - אבל נראה שהשחקנים מבינים היום שהמועדון הוא הגדול בעולם בשם ולא ביכולת. מתחת לפני השטח ישנה תחושה שהאדמה בוערת סביב כמה שחקנים, כאלה שוויתרו וכאלה שיודעים שלא יהיו. ואן פרסי יושב שקט וכמעט ולא מחליף מילה עם אף אחד, "זה לא רק דיכאון מהחמצת הפנדל אלא הוא עדיין לא מבין איך הוא בא בשביל סר אלכס והוא נעלם לו", אומרים שם. תהליך המעבר בו נמצא המועדון ייקח עוד כמה שנים. למרבית האוהדים יש סבלנות, לאנשי המועדון, טיפה פחות. יונייטד בתום עונת המשחקים 2014/15 הוא מועדון שאי הוודאות בו גדולה מאוד, הן לשחקנים והן לצוות.
במרחק של 15 מטרים מהכניסה הראשית לאצטדיון קם לו מלון HOTEL FOOTBALL בבעלות חמישה חברים טובים, גארי נוויל, פיל נוויל, פול סקולס, ניקי באט וריאן גיגס, המוכרים גם כ-CLASS OF 92. את הרעיון יזם הבחור המבריק בחבורה, גארי נוויל, שרצה להקים מלון לאוהדים. את השטח הקצה לו דיוויד גיל לשעבר יושב ראש המועדון. המחירים אינם גבוהים, האווירה היא רק של כדורגל, וכולם מרוצים חוץ מיונייטד. נראה כי המותג של חמשת החברים מאיים קצת על המותג של יונייטד שניסתה לרכוש מהם את המלון ללא הצלחה. תחושת אי הנוחות שקיימת היום בינם לבין ראשי יונייטד מתחזקת במיוחד לנוכח העובדה שניקי באט וגיגס עובדים במועדון כמאמנים.
מספר שעות לפני המשחק הגעתי למלון עם כמה מאנשי הצוות כאורחים של סקולס. בקומה מיוחדת בגג המלון הם הניחו דשא סינטטי עליו ילדים משחקים כדורגל, בר משקאות ולידו אזור בו מוגש אוכל חופשי ברמה הגבוהה ביותר. מי שאינו אורח משלם ממיטב כספו כדי להיות נוכח בין אגדות כדורגל לחובבי כדורגל. סקולס ונוויל מגיעים לשם באופן קבוע עם משפחותיהם וגיגס מגיע לאחר משחקי הבית. סקולס שהפך לפרשן בכיר באנגליה נזהר מאוד בכבודו של ואן חאל אך אינו מהסס לבקר את שיטת המשחק של הקבוצה, הכדורים שחוזרים לשוער כל הזמן, הרכש שאינו משתמש בו והתחושה הכללית שיונייטד הוציאה סכומי עתק אבל לא התקדמה הרבה מהשנה של מויס. השיאים השליליים שקבע שנה שעברה דיוויד מויס כבר נשכחו וקבוצתו של ואן חאל הצליחה לקבוע שיא שלילי חדש - כבר שלושה משחקים ברצף שיונייטד מפסידה מבלי לכבוש שער אחד, והפעם אחרונה שזה קרה הייתה ב-1989.
כל החמישה הם אנשי עסקים מעבר לעיסוקים האחרים שלהם והשיחה הופכת מהר לרעיונות לקידום המלון והרחבה לרשת של מלונות דומים בכל העולם. כולם תמימי דעים על כך שאינם מתגעגעים להיות שחקנים והם יותר נינוחים בחייהם – אך מי שמתסכל עליהם מהצד מבין שהמצב בו יקום עוד CLASS OF 92 , ארבעה אנגלים ו-וולשי אחד שזכו כמעט בכל תואר אפשרי - לא יחזור עוד.
