ההגדה של פסח מספרת על ארבעה בנים והתייחסותו של כל אחד מהם לשאלת יציאת מצרים. לרגל חג הפסח ובאווירת משחקי הנבחרת, בחרנו את ארבעת הבנים של הכדורגל הישראלי.
חכם. יודע ומבין הכול. על-פי ההגדה, דווקא בבן הזה יש להשקיע וללמד כמה שיותר. לפעמים יכולת טובה דווקא גורמת לירידה ביכולת. נשמע מוזר? תשאלו את טל בן-חיים. שניהם. שניהם שחקנים טובים ומעולים שלעיתים קרובות מדי נראה כאילו המשחק קטן עליהם. בן-חיים הבלם אמנם היה טוב מול בלגיה אבל ביותר מדי משחקים זה נראה כאילו הוא עושה לנו טובה שהוא מכבד אותנו בנוכחותו. בטח ובטח שהוא לא 'מתאבד' על כדורים על-מנת להוכיח שמקומו בהרכב כפי שהוא מייטיב לעשות באנגליה. כנ"ל לגבי בן-חיים החלוץ. ישבתי בשורה השניה בטדי, בדיוק באגף שמאל. כולנו מכירים ומוקירים את האחד-על-אחד הקטלני שלו, אבל אחרי ניסיון אחד שלא צלח הוא החליט שבכל פעם שהכדור מגיע אליו הוא עושה מעין טובה שכזו עם הטייה לשמאל ומייד מחזיר את הכדור אחורנית. שלא לדבר על המבט המאיים לעברו של הצלם שבעזות מצחו העז לעמוד בדיוק היכן שבן-חיים זינק החוצה על-מנת לנסות ולהשיג כדור שהתעופף לעבר החוץ וכמעט שבר לו את המצלמה ואת הפרצוף. אם שני ה'טלים' יפסיקו עם ההליכה האיטית בכתפיים מורמות כשהכדור לא אצלם ויתרכזו בלהוכיח את היכולת שלהם, כולנו נרוויח. בייחוד הם עצמם.
רשע. הבן שחונך על ערכי המסורת אך עם השנים התרחק ממנה וכעת רואה בה דבר מיושן. בפרס הרשע זוכים במשותף שני שחקני עבר של, איך לא, הפועל תל-אביב. כי רק רשע מוחלט יכול לנטוש את סירת הגומי המחוררת אשר שוקעת באיטיות אך בביטחה למען ספינת התענוגות של היריבה העירונית המושבעת. אלא שגילי ורמוט, גם אם תמצאו אותו עם סכין בפה, קלצ'ניקוב ביד וארבע גופות על הרצפה, עוד לא נולד השופט שירשיע כאלה בייבי-פייס. לעומתו, הוא הרשע המושלם. זה שלא רק נהנה לשכשך במיימי הג'קוזי של אותה ספינה, אלא גם עומד על המעקה ובתנועת פיו פיו חדה מחורר את סירתו לשעבר וגורם לטביעתה תוך כדי הצגת חיוך מלא שיניים. אלא שבניגוד למציאות, בספורט דווקא מי שיודע להיות 'רע' כשצריך, מנצח. תשאלו את עידן מיימון שבגיל ארבעים עם 13 אליפויות ו-11 גביעים בכיס עדיין ממשיך להיות גורם משמעותי בזהות האלופה בליגת הכדור-יד שלנו מדי עונה. ואולי, אם רק היו לנו בהרכב הנבחרת עוד כמה 'רשעים' כמו ערן, היינו מפסיקים להיות אותה קבוצה נאיבית שמפסידה משחקים בהם הנבחרת המדורגת במקום הרביעי בעולם עושה מולנו בונקר שלושים דקות.
תם. זהו הבן שלא ראה סדר פסח בבית הוריו ואינו מכיר את היהדות. הוא רק יודע שהוא יהודי. אם מישהו אי פעם שמע את ניר ביטון מדבר שיצור בדחיפות קשר עם המערכת. הוא אולי לא יודע או לא מעדכן אותנו שהוא יודע, אבל ביטון הוא קלאסה של שחקן. כזה שקשה לזכור מתי היה לנו. לניר יש יכולות מרשימות גם כקשר האחורי וגם כשהוא עולה למעלה, ובנוסף יכולת בעיטה אדירה לשער. בהיותו שקט ומופנם הוא גם מקרין שקט על כל המערכת. כנראה שלעולם לא תשמעו את ניר ביטון מבקש הבהרות או טוען על-ידי 'מקורבים' כי עליו לשחק, אבל ביטון צריך להיות השחקן הראשון בכל הרכב של גוטמן. והוא, בכלל לא ידע שהוא כזה.
ושאינו יודע לשאול. זהו הבן שלא גדל על ערכי המסורת ואין הוא יודע מאומה על עברו ועל החג, אפילו לשאול הוא לא יודע. התלבטתי קשות אם אלי גוטמן הוא התם או זה שאינו יודע לשאול, ולבסוף החלטתי שמה שבטוח זה שגוטמן הוא זה שלא יודע לענות, לפחות לא לשאלות של התקשורת. יש לי השגות רבות לגבי אופן בחירתו של גוטמן לקדנציה השניה. עד שקברניטי ההתאחדות והעומד בראשה יכלו לקנות את לב הציבור ולאפשר בחירה תקינה ומסודרת, נמצא סעיף בתקנון שהרס את הכל. אך כל זה לא מוריד במאום ממקצוענותו המוכחת של אלי. הדבר היחיד שהוא צריך לעשות כעת הוא להתעלם מהרחשים. תמיד יהיה מי שיגיד, אבל הוא זה שתמיד צריך להתעלם. אסור בתכלית האיסור ששחקן אחד ישחק או לא, ואפילו אם יהיה זה חילוף בדקה ה-90, שלא בגלל שיקול מקצועי נטו. כמאמן הנבחרת, עליו לקבל את כל ההחלטות בצורה הנקיה ביותר, זו שהביאה אותו להישגיו עד כה ובגללם נבחר מלכתחילה. אז נכון שהפסדנו בשני המשחקים האחרונים, ונכון שבתרחיש כזה או אחר אפילו המקום השלישי בסכנה, אבל הדבר החשוב ביותר הוא שאחרי שנים רבות, הנבחרת סוף-סוף מתחילה להיראות כמו קבוצה. תשאלו את 34 אלף הצופים שעמדו על הרגליים דקות ארוכות לאחר סיום המשחק מול בלגיה ומחאו כפיים.
