ניצחון השיטה: ההפסד של מכבי ת"א היה צפוי

הכתובת של ההפסד לפנרבחצ'ה הייתה על הקיר. מי שפספס הזדמנות בלתי חוזרת במשחק הראשון, שלא יתלונן, בייחוד כאשר סביר להניח שזה היה היוצא מהכלל ואולי כלל לא היה תלוי במכבי. במשך 15 דקות הסיום במשחק הראשון ובמהלך הרבע הראשון במשחק השני ראינו את ההבדלים שהביאו לנוק-אאוט.

עקב הבדלי הרמות לכאורה, אנחנו זונחים את התכנים המקצועיים שהביאו להבדלים הללו. מספיק היה לראות את סמיח ארדן כמגן יוצא בטיפול הגנתי של פיק-אנדל-רול עד קו החצי וזורק את יוגב אוחיון אחורה - למרות שבסופו של דבר אוחיון מצא את לנדסברג מתחת לסל - כדי להמחיש את ההבדלים בגישות למשחק. בליגה בארץ, אנשים יעדיפו לסגור ליוגב את החדירה ויפתו אותו לזרוק מבחוץ. בו בשעה, שהלחץ וההתנפלות עליו ועל פארגו גורמים להם להיות בזוויות אחרות ועם מבט אחר על חבריהם החופשיים. בהיעדר מבט נוח, זה גורם ליציאה מהתזמון, נותן לשאר המגנים של הטורקים אפשרות לחיפוי ותגובה ואף לאיבודי כדור של פארגו.
 
פנרבחצ'ה פתחה את המשחק במהלכים הראשונים על פארגו וסופו. גם על ידי פיק-אנד-רול ששניהם מעורבים בו הגנתית, כשהעזרות והתמיכה לזוג הזה כמעט ולא קיימות, מה שהשאיר את ארדן לקרש-סל וגם על ידי חסימה של המתקיף שפארגו שומר לארדן אותו שומר סופו, שנתקלה בנתיב פתוח לסל ובשתי נקודות קלות, בהיעדר לחץ על הכדור. אפילו התיאוריה לשחק על אחוזים קרסה ברבע הראשון כשזיסיס, לכאורה החוליה החלשה בקליעה (18 אחוז משלוש בטופ-16, אבל 42 אחוז ביורוליג), נעץ שני חצים ממסירה נוספת (אקסטרה-פס) שסגרו את הסיפור. בנוסף, גם טיוס לא מפגין תיאום הגנתי עם הגארדים בכל מה שקשור לפתרונות בפיק-אנד-רול.
 
ברבעים הראשון והשני, מכבי איפשרה לפנרבחצ'ה לקלוע ב-70 אחוז מהשתיים. וזה אומר הכל. בסדרת פלייאוף אין אחוזים כאלה, ואתה לא יכול לאפשר ליריב שלך לחגוג ככה.

בהמשך להרבה ליקויים שהתרענו עליהם במהלך העונה, והוגדרו לא פעם כהרגלים, ניתן את הדעת על עוד שניים חוזרים ונשנים. לא יכול להיות שבמשחק כזה, מכבי מבצעת פחות עבירות מהטורקים. זה לא שלתפיסתי עבירות הן תחליף ומדד להגנה טובה, אבל לפעמים גם תסכול או גאווה מביאים לאגרסיביות כדי למנוע סלים קלים. כשפארגו מסיים עם עבירה אחת (השנייה הייתה טכנית), וגם טיוס, לנדסברג ואוחיון מסיימים עם עבירה אחת אפילו רנדל – עם הנטייה האובדנית לבצע עבירות לא מחויבות – נדבק ומבצע שתיים בלבד.
 
הנקודה השנייה היא מיעוט הפעמים שבהם מכבי הולכת לקו. במישור האישי, כנראה שיש שחקנים בלי חוש והתמצאות כדי למשוך עבירות ויכול להיות שזה מגיע מתכונות מקצועיות כמו כדרור עקר או אי קריאת מצבים נכונה. אבל אי אפשר להתעלם מסגנון התקפה לא תכליתי במשחק העומד שמושתת על כדרור במקום חדירה או על תנועה, חיתוך, גב לסל ומסירה.
 
ההגנה של אוברדוביץ', עם התיאום והחיפוי, היא משהו ללמוד עליו. ברור שהגנה זו דורשת תרגול ותחזוקה יומיומית. המון מצבים של סגירת הצבע והתפרסות החוצה היו כמו שכתוב בספר, הלחץ על פארגו שהרגיש כל הזמן עוד חצי מגן מכל צד שלו כשהוא עם הכדור, היה מתוזמן, ומכבי לא ניצלה זאת לריווח טוב יותר. שוב הוכח שכאשר מכבי לא קיימת בהגנה ואין לה אפשרות לפתח משחק מעבר וריצה, הסיכויים שלה לנצח קטנים.

מקרה ריקי היקמן הוא דוגמא טובה להתמודדות עם פציעה. היכולת לא לפתח תלות בשחקן היא ניצחון השיטה. רבות דובר על כך שבעמדות הגארדים לפנר יש חסרון, אבל השיטה מחפה על חיסרון של כל שחקן.
 
ומילת עידוד וחיזוק לגיא גודס. אחרי המשחק הראשון, כשנדרשתי בכתב ובעל פה, לסוגיית הרוטציה הקצרה טענתי שגודס שקיבל המון שבחים על חושיו והחלטותיו לאורך היורוליג, מקבל החלטות נכונות ומבין מה צריך לעשות. אני חושב שהוא חייב ללכת עם "האני מאמין" שלו שהביא אותו עד הלום.
 
עם כל המחמאות ששפכנו על אוברדוביץ' ושחקניו, אם במכבי ת"א – גם בצוות המקצועי וגם השחקנים עצמם - יחליטו שהם משאירים את הכל על הפרקט ונותנים במשחק מספר 3 יותר מ-100 אחוז, כמו מול ריאל וברצלונה, אז יש סיכוי שלסדרה הזו יהיה משחק רביעי.