41 שנים חלפו מאז האליפות האחרונה של הפועל באר שבע. 41 שנים של אכזבות. בשנתיים שקדמו לעונה הנוכחית, הקבוצה מבירת הנגב עברה מהפך. מקבוצה שנלחמת נגד הירידה, היא הפכה לקבוצת צמרת, כזאת שעושה קולות של נאבקת עם מכבי תל אביב על כל התארים. אבל בשורה התחתונה, הצהובים חגגו והאדומים, שוב התאכזבו.
עד ממש לא מזמן נדמה היה שהעונה משהו השתנה, רק שאז הגיעו שני המחזורים האחרונים שהעירו את השדים הרדומים שנמנמו להם אצל כל אוהד באר שבעי. נכון, אלונה ברקת, אסי רחמים, ברק בכר, הצוות המקצועי והשחקנים חתומים על אחת העונות המרשימות של המועדון. באר שבע שברה העונה שיאים ופרצה מחסומים, אבל המלחמה האמיתית שלה מתחילה עכשיו, מול האויבים הכי גדולים שלה - האכזבה והפחד מהכישלון.
"כבר שנתיים שאנחנו מגיעים לפליאוף העליון ודועכים", נזכר אליניב ברדה ומוסיף: "אנחנו רוצים ומאמינים שהפעם הכל יהיה בסדר". האם גם הפעם האדומים מהדרום יתבטלו ברגעי האמת? האם שוב הם יקרסו תחת הלחץ? האם המנטליות של המועדון בארבעת העשורים האחרונים, זאת של האכזבה והכישלונות, תנצח את הווינריות וההישגיות האישית של השחקנים וצוות האימון?
זאת העונה התשיעית של אלונה ברקת כבעלים, אבל יסכימו כולם שבשלוש העונות האחרונות הבעלים החליפה 'דיסקט'. לפני שנתיים וחצי היא החליטה ללכת על הכל. שחקנים מהשורה הראשונה החלו לנהור לדרום והעונה נדמה שבאר שבע בשיאו של תהליך. מעבר לעומס בכישרון וביכולת, בבירת הנגב בנו העונה קבוצה שמורכבת משחקנים שזכו בתארים. אחרי שנתיים של שיברון לב הבינו בדרום שלזכות בתארים זה מקצוע.
עד הקיץ האחרון, בסגל היו רק 4 שחקנים שזכו באליפות ורק שלושה שהצליחו לעשות זאת כאן בישראל: אליניב ברדה, שלומי ארבייטמן ורועי גורדנה (מאור מליקסון זכה באליפות בפולין). את העונה הזאת פתחו בבירת הנגב עם 6 שחקנים שיודעים איך זוכים בתואר הכי חשוב: שלומי ארבייטמן, רועי גורדנה, אליניב ברדה, שיר צדק, מהארן ראדי ומאור מליקסון (זכה באליפות בפולין). אליהם הצטרף בינואר האחרון גם מוחמד גאדיר. (חשוב להזכיר שגורדנה וארבייטמן עזבו בינואר). בנוסף לאלה שזכו באליפות יש גם 4 שחקנים שזכו להניף גביע: בן שהר, מתן אוחיון, וובה בראון ואובידיו הובאן (ברומניה) ובסך הכל, 9 שחקנים בסגל של באר שבע כבר זכו בתואר.
בבאר שבע לא מסתירים את העובדה שלקראת העונה הנוכחית הם חיפשו את 'האקס פקטור' בכל מה שנוגע לשחקנים שרצו לצרף למועדון. לא רק שחקנים מוכשרים ואנשים נוחים בחדר הלבשה, אלא כאלה שטעמו את טעמה המתוק של אליפות ושכבר עמדו בלחץ של גמר גביע המדינה. ניסינו לגעת בכמה מהם, ולהבין דרכם איך תיגמר העונה של האדומים.
שיר צדק
הרכש הראשון של אלונה היה שיר צדק. עוד לפני שהחתימה את ברק בכר, סיכמה עם איזי שרצקי על רכישתו של הבלם שהיה אחד הברגים המרכזיים באליפות ההיסטורית וההיסטרית של קריית שמונה. עד כה, מדובר ברכש שמצדיק את עצמו.
מהארן ראדי
עד גיל 30 מהארן ראדי לא זכה אפילו בתואר אחד, עד שהגיע ג'ורדי קרויף והחליט לצרף הקשר לפרויקט בנה בקריית שלום. בגיל 33, לראדי יש כבר 3 אליפויות וגביע המדינה. בקיץ האחרון הדברים לא הסתדרו לקשר עם האלופה, באר שבע ניצלה את ההזדמנות והיום הוא השחקן עם הכי הרבה אליפויות בסגל של ברק בכר. עם 5 שערים ו-7 בישולים עד כה, למרות סיבוב שני פחות מוצלח, נראה שההחלטה הייתה נכונה.
מוחמד גאדיר
בגיל 25 בלבד מוחמד גאדיר סופר כבר 7 עונות כשחקן בוגרים. ההתחלה הייתה מבטיחה, כבר בעונתו הראשונה בסגל הקבוצה הבוגרת הוא זכה בדאבל. לא כזה של אליפות וגביע, אלא שתי אליפויות. אחת עם קבוצת הנוער והשנייה עם קבוצת הבוגרים. סביר להניח שלא מעט מכם בטח חושבים: 'הוא בטח לא שיחק בכלל באותה עונה', אז זהו, שהוא רשם 14 הופעות ליגה בבוגרים וזאת במקביל להופעות שלו בקבוצת הנוער, במהלכן כבש 6 שערים. נכון, הוא עדיין לא הוכיח את עצמו, אבל בעקבות הפציעה של וואקמה, במועדון מקווים שבמשחקים הקרובים הוא יתחיל להצדיק את האמון בו.
ברק בכר
וכמובן שאת כולם מדריך ברק בכר שבגילו הצעיר, 36, כבר הספיק לזכות באליפות... טוב נו... בערך לזכות. הוא היה עוזר המאמן של רן בן שמעון כשקריית שמונה זכתה בתואר וכמאמן ראשי הוא הוביל את הקבוצה לזכייה בגביע המדינה. "ברק הוא ווינר גדול שלא מפחד מאף אחד", סיפר אליניב ברדה על המאמן שלו, שכבר בתחילת העונה לא היסס להצהיר: "אנחנו הולכים השנה על כל התארים".
מאור בוזגלו
ויש גם שחקן אחד שיודע, שמבין, שלמרות השערים, הבישולים והאהדה הגדולה שהוא מקבל לאורך הקריירה, אם הוא יפרוש ללא תואר נחשב הוא לעלום יזכר כסוג של לוזר, בטח בעיני עצמו ולמישהו הזה קוראים מאור בוזגלו. מי שהתחיל כהבטחה גדולה במכבי חיפה, הספיק לעבור במכבי תל אביב, סכנין ועוד סיבוב לא הכי מוצלח בבלגיה, כבר חגג 28 לפני חודשיים וגם הוא יודע שהעונה יש לו הזדמנות לעשות את זה.
DNA של 40 שנה
אומרים שלקבוצת כדורגל יש DNA ואם באמת יש כזה, אז במקרה של הפועל באר שבע מדובר ב-DNA של אכזבות. רוב אוהדי הקבוצה לא ראו את הזכייה האחרונה באליפות ולא מעט מהם היו תינוקות, או במקרה הטוב, ילדים קטנים, בזכייה האחרונה בגביע המדינה. הם פשוט לא מכירים משהו אחר ובגלל זה אם תשאלו אוהד ממוצע: "אם השנה באר שבע תזכה באליפות?", התשובה שלו תהיה: "באר שבע לא תרד", או "עמה יעמיק". הפחד מהכישלון הנוסף הוא גדול, כמו שכבר אמרנו, DNA של אכזבות והתחושה הזאת, בטח במשחק האחרון מול רעננה, הצליחה לחלחל מעט מהיציעם לכר הדשא.
'משחק העונה' יתקיים ביום ראשון, אבל הקרב האמיתי של הפועל באר שבע הוא בכלל לא נגד מכבי תל אביב, הוא קודם כל נגד עצמה. האם הווינריות של המאמן והשחקנים, אלה שכבר זכו בתארים תידבק ותשנה את ה-DNA של המועדון והאוהדים? או שאולי הדברים יקרו להיפך? ואותם שחקנים שזכו בתארים ילמדו את בוזגלו ושאר החברים שעדיין לא עשו זאת ובנוסף, את האוהדים שלא ראו תואר ורק חוששים מאכזבה נוספת, שיעור אחד או שניים על איך עושים זאת נכון, כי כמו שכבר הבנו, לזכות בתארים - זה מקצוע.
