דווקא הניצחון הזה, הדרך שבא הוא הושג, עם כל הרעש לפניו והשמחה הגדולה שאחריו, ממשיך להציג את מכבי תל אביב במערומיה, בעונה שאותה היא תרצה לשכוח, כולל את גביע עלה התאנה שהושג הלילה. מכבי שאני גדלתי עליה לא היתה סופרת בכלל יריבה כמו הקבוצה הצנועה של צביקה שרף.
במעמד שכזה, שבו לא מופיעות הפועל ירושלים או הפועל ת"א, וכשיש תואר חשוב על הכף, המשחק צריך היה להיגמר ב-30 הפרש ומעלה, בטח כשהתל אביבים הובילו ב-20 הפרש קל כבר ברבע השני. הניסיון, המסורת, הביתיות, ארון הגביעים, השם על הגופייה - כל אלה היו פעם שווים יתרון דו ספרתי עוד לפני שמשחק כזה מתחיל.
אבל לא אצל מכבי מודל 2015/16. הקהל שלה כבר לא הרוב, בטח כשהוא נבלע בצבעיו בתוך הצהוב-כחול האשדודי. תוסיפו לזה מחאת אוהדים מתמשכת, שלא מקבלת מענה ממנהלי הקבוצה, ותקבלו הרגשה חמוצה עוד הרבה לפני שריקת הפתיחה. על הפרקט שחקנים לא מסוגלים לשמור על יציבות למשך משחק שלם. לאן נעלמו במאני טיים רוצ'סטי ולנדסברג של המחצית הראשונה? איפה הם היו כשהיה קשה לעשות סל במחצית הקובעת? ולמה דווין סמית' צריך להשפיע רק בדקות הסיום? איפה הוא התחבא 30 דקות?
בהגנה אסור לאפשר יציבות לשחקני היריבה. אז איך זה שצ'ארלס תומאס, שהיה נפלא במחצית הראשונה, היה בלתי ניתן לעצירה גם בשנייה? איפה היצירתיות ההגנתית בשמירה עליו, עם איזה טרפ פה ושם, איזה דאבל-טים או סגירה של הצבע, בטח לנוכח האחוזים הקטסטרופליים של אשדוד מבחוץ? גם זה לא קרה.
ומה לגבי ז'אן טבק? המאמן לא הצליח לגמור את המשחק במחצית הראשונה, איחר בפסקי הזמן, איחר בחילופים והתברבר יותר מדי עם מציאת הרכב מתאים (אופייבו ומילסאפ שפתחו במשחק בכלל לא היו פקטור בהמשכו, פניני ואוחיון בקושי שיחקו, רוצ'סטי ושגב התפיידו תוך כדי תנועה) ואם לא הניסיון וקור הרוח של סמית' ומקל, ספק גדול אם הקרואטי היה צולח את המעמד.
ואפרופו מקל, ההוא שעלה אחרון על הרכבת, נתן הגנה נהדרת על הגארדים אולי הכי מסוכנים בליגה במשך רוב דקות המשחק, הרים את הקהל והספסל עם תנועות ידיים, דווקא כשהקאמבק של אשדוד כמעט הושלם והפנים של 5,000 אוהדים ביציע והאנשים בספסל היו על הריצפה. הוא לקח על עצמו זריקות כשלכולם רעדו הידיים, הלך לקו ולא החטיא אפילו פעם אחת וזכה בצדק בתואר השחקן המצטיין, עם למעלה מ-20 נקודות מבלי שנרגיש. הכל התנקז אצל שחקן אחד מכביסט, מהדור ההוא: יציבות, לב, נשמה, קילר אינסטינקט, אמונה, גאווה, ראש מורם, ווינריות. מכבי של פעם. ההיא שמשחק גמר גביע שכזה היה לפרוטוקול בלבד עבורה, עוד בתחילת העונה.
בסיום המשחק, בחדר ההלבשה התל אביבי, רגע אחרי שרועי גלדסטון חטף מקלחת צוננת מחבית מים, לקח סילבן לנדסברג את המיקרופון, פנה לטרבור אמבקווה, ושאל: "היי, מה אתה הולך לעשות עם הבונוס..." את אמבקווה ולנדסברג זה הצחיק, אותי פחות, את רוב אוהדי הקבוצה בטח שפחות, ונדמה לי שאת קברניטי הקבוצה, ממש לא. כי זו לא רוח הספורט ולא רוח המועדון. זה רק לעשות רוח. ובעונה כזאת זה הדבר האחרון שמתאים למכבי תל אביב, מי שהייתה פעם הקבוצה של המדינה, והפכה העונה לקבוצה של בקושי חדר הלבשה.
