"באתם למשחק? בואו, תאכלו משהו ושיהיה בהצלחה", הזמין מוטי מהשווארמה, כשעתיים לפני הגמר. מסביב החלו להופיע אנשים עם צעיפים. "רגע, אתם אוהדי מכבי?", נעצר לפתע. "לא, אנחנו נייטרלים. למה, למכבי זה עולה יותר?", עקצנו בחזרה. "סתם צוחק", הוא השיב בחיוך תשוש וברוחב לב. כל אחד שם, במתחם המזון של הקניון, ניסה למכור את מרכולתו. לכולם מטרה דומה, לכל אחד יעד ודרך משלו.
בחוץ החלו לזרום ההמונים לארנה. נחיל אנושי שהתגבר על הקור, הפקקים והנוחות. לא מכורח, אלא בשמחה. חבורות מכל הגילאים, אבות עם ילדים, משפחות. כולם פסעו בין ערימות השלג המלוכלך שנדחק לצדי הדרכים. אווירה של חג ותחושת ריקנות בבטן. חלילה, לא בגלל השווארמה של מוטי. גם לא בעקבות אכזבה. פשוט בשל חוסר היכולת לצפות מה ייצא מהפועל ירושלים הזאת.
היא באמת צומחת כמו שאומרים עליה? היא הצליחה להשתנות? אולי היא שוב מערבבת אותנו? הלוא בשני המפגשים הקודמים בארנה מכבי יצאה עם הזנב בין הרגליים. כמו בקניון, גם במגרש החניה, במדרגות הכניסה ובדרך למושבים כולם תהו מי שחקן המפתח של ירושלים. לכל אחד, כמובן, הייתה תאוריה משלו מוכנה להגשה. איש לא הוכיח דבר עד להפסקה.
ברבע השלישי כולם קיבלו תשובה ברורה: לא נכשלה במקרה ביורוקאפ. למה? מה קרה הפעם? איזה מנעול הפקיר את המפתח? קטונתי מלהאשים, דני פרנקו יודע היטב מה לא עבד. הוא גם מבין מה לא עובד כבר זמן רב. השאלה החשובה היא אם יהיו לו, בניגוד לקודמו, הגיבוי לשנות וההזדמנות לתקן.
ירושלים כבר ביצעה את הצעד הראשון והמשמעותי בדרך להפוך לקבוצה גדולה באמת: הצהרה על דרך, המשכיות וראיה לטווח ארוך. הצעד השני יהיה לעמוד בכך. לא רק כלכלית, אלא בעיקר ניהולית ופרסונלית. לטפח כשרונות פורחים, לנכש עשבים שוטים ולהקפיד על צמיחה בהרמוניה. בעיקר בסגל השחקנים וביחסיו עם הצוות המקצועי. כרגע, לפחות במבט מבחוץ, לא נראה שזה קורה.
במידה מסוימת, הגינה הירושלמית צומחת פרא. זה ניכר מחוץ לקווים ומחלחל גם למגרש. בחוסר תיאום בין שחקנים, בעצבים על הספסל, במבטים מתריסים או מזלזלים ובחוסר שיתוף פעולה בנקודות קריטיות. פעם זו תנועה מגונה של דונטה, פעם מרמור של ג'ונס, פעם מאבקי אגו בין סמית' למקי. ואם אלה רק אפיזודות חולפות, אז מה תגידו על עשרות הפעמים בהן תרגילים לא מבוצעים כמתוכנן? או לא מושלמים? על שחקנים מקובעים שמתקשים לזהות מיס-מאץ' לטובתם או לסייע לחברים כשהוא לרעתם? על פעולות הגנה רכות שגובלות בחוסר אכפתיות? לא רק בגמר הגביע, אלא מתחילת העונה.
אחת הנקודות הצורמות ביותר הגיעה בכלל אחרי הגמר. בזמן ששחקני מכבי כפכפו בחיבה את ה-MVP דווין סמית' והיציעים באדום התרוקנו, שחקנים של ירדו לחדר ההלבשה כדי לא לצפות ביריבה מניפה גביע בארנה. זה כשלעצמו אקט לוזרי, אבל מובן ובוצע בעבר גם על ידי הצהובים. העניין הוא שגם בפעולה הזאת הירושלמים לא היו מאוחדים. חלק הלכו, חלק נשארו, חלק נקרעו בין לבין ותהו מה עליהם לעשות. בלי יד מכוונת, בלי מנהיג שיכתיב דרך. איש איש הטוב בעיניו יעשה.
איש מהם לא רצה להפסיד. אף אחד לא ביקש להשפיל בפומבי את חבריו. כולם רצו לשמוח עם הקהל ולרצות את הבוסים. כולם יודעים שיש עוד דרך והעונה רחוקה מלהסתיים. ובכל זאת, זה הרגיש כמו במתחם המזון של הקניון. לכולם יש מטרה דומה, אבל לכל אחד יעד ודרך משלו.
