"נקודת הפתיחה של כל הישג היא תשוקה. זכרו, מעט תשוקה תשיג מעט תוצאות ממש כשם שמעט אש תפיק מעט חום". (נפוליאון היל).
החיוך המבויש בסיום המשחק נגד הפועל רעננה, בו סיים ערן זהבי את רצף הכיבושים המדהים, אולי הסתיר במעט את האכזבה אך אותו חיוך הוא הדוגמא הטובה ביותר לדרייב שמניע אותו, התשוקה למשחק, ויותר מזה, התשוקה לנצח, והבישול של השער השני, מוכיח זאת.
השנה שהסתיימה רק לפני מספר ימים העלתה את ערן זהבי לדרגת הכוכב הבלתי מעורער של הכדורגל הישראלי, ולא, לא מדובר רק בהישגים הבלתי נתפסים על המגרש, אלא, גם בפרץ הרגשות שהוא מעורר, אם בקהל ואם בסיקור התקשורתי. מבחינה ספורטיבית, זהבי הוכיח שראוי ששמו יצוין בין הגדולים ביותר. כמות ורצף הכיבושים בשנת 2014 מציבה אותו בגאון בין שני ענקי כדורגל אחרים, רונאלדו ומסי. ואני כבר קורא בדמיוני את התגובות, אבל לימדו אותי שעם עובדות קצת קשה להתווכח.
גורם נוסף אותו צריך לקחת בחשבון בהישג הנפלא, היא המערכת המקצועית שעוטפת את שחקני מכבי תל אביב. רוב שעריו מגיעים ממהלכים קבוצתיים, הוא חלק מרכזי בשיטה ומנצל את יכולותיו בתוך שיטת המשחק אך הוא לא כופה עצמו עליה והוא לא גורם לשחקנים אחרים לעמוד בצלו. אגב, אותה שיטת משחק אותה מנחיל ג'ורדי קרויף מיום שמונה לתפקיד ועוד בטרם נחת זהבי בקבוצה.
אין זה מקרה ששיאיו של זהבי מציבים אותו בין שניים מהכדורגלנים הגדולים בעולם. כל אחד מהם מצליח להביא את מיטב כישוריו בתוך שיטת המשחק של המועדון, והמועדון עוזר להם להבליט את מיטב כישוריהם בתוך שיטת המשחק. כך, ההבדל בין מסי ורונאלדו בקבוצות לאלו שבנבחרות. עניין זה הוא חומר למחשבה גם עבור ערן בכל הקשור לעתידו המקצועי.
בהתמודדות על שחקן חודש דצמבר, מול זהבי התמודד מאור בוזגלו. אם ננטרל את רעשי הרקע בעניין משפחתו, הרי שלעיתים טיימינג הוא הדבר החשוב בחיים ומעניין לחשוב כיצד הצוות המקצועי במכבי היה מצליח לשדרג את יכולותיו של מאור. אך בנקודת הזמן הזו, ההבדל בין מאור לערן הוא שמאור שיכלל אספקטים מסוימים במשחק כמו בעיטות חופשיות וזה מספיק לו להעמיד נתונים טובים, אך ערן שחקן הרבה יותר שלם ממנו, מתופקד במגוון תפקידים במרכז ובאגף וההשפעה שלו על המשחק רבה יותר.
אבל זהבי הוא גם דמות שמצליחה להוציא המון אמוציות. עבור אוהדי מכבי הוא מתקרב באספקטים המקצועיים לדמותם של שחקנים ענקים אחרים במועדון. עבורי כאוהד מכבי תל אביב, שני משחקי דרבי ייצבו את מעמדו של ערן - האחד, שער הניצחון בעשרה שחקנים בדקה ה-93 והשני התקיפה של החוליגן בדרבי שפוצץ. הקוטביות בין אושר מזוקק לסערת הרגשות היא מהות התשוקה שיש לכל אוהד מהמשחק הזה.
בניגוד לאלון מזרחי, כעקרון, אני לא אוהב להשוות בין עגבניות לחסה. שחקנים גדולים היו ויהיו בתקופות שונות, אבל אי אפשר להשוות ביניהם. גם אני לא בטוח שלאלון מזרחי היה מקום בנבחרת של שפיגל ושפיגלר שהייתה הנבחרת היחידה שעשתה משהו, ועדיין, המבחן תמיד יהיה הצלחה, והנבחרת של שרף לא הצליחה, נקודה. מעניין מה יקרה אם הנבחרת של גוטמן תעלה ליורו, אז יטען אלון מזרחי שזה בגלל שינוי השיטה, לא?
אגב, את ערן זהבי אפשר או לאהוב או לשנוא, ואני לא מדבר על אוהדי הפועל שעבורם הוא סדין אדום, לא בגלל ה"פיו פיו" אליו עוד נגיע, אלא בגלל מה שהם יכלו להיות, ולא יהיו. אוהדי מכבי חיפה תמיד יזכירו שבניון, רביבו וברקוביץ' היו יותר טובים, ושהוא בכלל לא הצליח בחו"ל, אבל עם דבר אחד כולם יסכימו, כרגע - אתם לא רוצים לפגוש אותו מול הקבוצה שלכם.
לבסוף, איך אפשר בלי ה"פיו פיו". מה כבר לא נכתב, תנועה מאיימת, מסיתה, נו באמת? כדורגל הוא משחק של ילדים, כולנו, אוהדים ושחקנים עדיין לא התבגרנו באמת. אנחנו מדברים על כדורגל באמוציות וביום שישי כשמשחקים כדורגל בשכונה אנחנו מסוגלים לריב על פאול. אותה תשוקה שיש לילד בן 6 יש גם לסבא שלוקח אותו למרגש, שניהם, עומדים מחוייכים ועושים "פיו פיו". זה מה שזה, החיבור הקטן, הגשר שמפריד בין השנים לכמה דקות, שניהם עומדים שם לרגע קט בני אותו גיל. זה המהות של הכדורגל, לא יותר, בגלל זה אנחנו אוהבים את המשחק הזה.
