במהלך משחקי חצאי הגמר האזוריים כתבתי כאן את ניסיתי להסביר שם איך כל אחת מהקבוצות המעורבות תוכל לנסות לעצור את מיאמי בדרך לתואר שני רצוף, ודירגתי את שבע הקבוצות לפי הסיכויים שלהם להפתיע את ההיט. אבל האמת היא שבאותם ימים קשה היה לראות לאיזה קבוצה יש צ'אנס לגיטימי וממשי למנוע מלברון ג'יימס ושות' את הריפיט. בכל זאת, הכתבה נכתבה קצת אחרי פציעתו של ראסל ווסטברוק, פציעה שהורידה משמעותית את הסיכויים של מי שהייתה המועמדת הבכירה להעיף את מיאמי. אבל היום, קצת יותר מחודש אחרי, כולנו יודעים שרק חוסר מזל וכמה טעויות במאני טיים הפרידו בין סן אנטוניו לבין התואר הנכסף.
אז נכון, דירגתי את הספרס ראשונים באותה כתבה. נכון, נתתי להם את הסיכויים הגבוהים ביותר להפתיע את ההיט. אבל כאחד שרצה לראות הפתעה בפלייאוף הזה, כאחד שרצה לראות קבוצה נותנת פייט למיאמי, קשה היה לי להאמין שהספרס יוכלו לעשות את זה. קשה היה לי להאמין שמשהו יצליח לשנות את מה שנראה אז כעוד פלייאוף משעמם עם אלופה ידועה מראש. אוי, כמה טעיתי. טעיתי בגדול.
סן אנטוניו ניצחה פעם אחת במיאמי, דרסה את ההיט בטקסס, והייתה רחוקה פחות מדקה מניצחון 2:4 בסדרה ומאליפות עצומה. אבל כמו שכולנו יודעים, לברון, כריס בוש והרבה ריי אלן עזרו למיאמי למנוע את אותה סנסציה ולשלוח את שתי הקבוצות למשחק שביעי על כל הקופה. אז קצת לפני שיוצאים לדרך עם המשחק המכריע, רציתי לעצור לרגע ולהגיד תודה. תודה לסן אנטוניו. תודה על ריצת פלייאוף מדהימה.
היה את הסוויפ על הלייקרס (איזה ישן זה מרגיש עכשיו, אה?), עוד אחד על ממפיס, ובאמצע היה את ה-2:4 המהנה בסדרה מול גולדן סטייט. אבל הניצחונות הם לא הסיבה בגללה אני מודה לספרס. הסיבה היא הכדורסל, הדרך, הרגש. הסיבה היא ההופעות ההרואיות של טוני פארקר. הסיבה היא קור הרוח של טים דאנקן. הסיבה היא אותו משחק חמישי מהסרטים של מאנו ג'ינובילי, משחק שהזכיר לכולנו איזה שחקן גדול ואהוב הוא הארגנטינאי. הסיבה היא שיא השלשות של דני גרין והפריצה של קוואי לאונרד וגארי ניל. הסיבה היא גרג פופוביץ', והכדורסל היפה כל כך לעין שהוא מנחיל לשחקנים שלו. הסיבה היא סן אנטוניו ספרס, בשביל מי שהיא ומה שהיא מייצגת.
אז שוב, תודה לך סן אנטוניו.
בתחילת העונה הנוכחית, נראה היה שהסיכויים של הספרס לזכות באליפות נוספת בעידן הביג-3 דעכו לגמרי. הת'אנדר צברו ניסיון בשנים קודמות ונראו מוכנים לעשות את הצעד הנוסף לקראת התואר. הלייקרס בנו ביג-4 משלהם והפכו מיד לקונטנדרית רצינית. אה, נכון – יש גם את מיאמי. אבל הספרס לא נלחצו. הם המשיכו לשחק את המשחק שלהם. הם לא רדפו אחרי סופרסטארים בשוק, אלא המשיכו לבחור חכם בדראפט ולפתח שחקנים. ואם מסתכלים על מבחן התוצאה – אין ספק שהדרך שלהם עובדת מצוין.
ועכשיו במבט קדימה. האפשרות שזו תהיה העונה האחרונה של הביג 3 של הספרס עדיין קיימת, אם כי נראה שמאנו ג'ינובילי (שחקן חופשי בלתי מוגבל בקיץ) יחזור לעונה עונה או שתיים נוספות בטקסס. דחואן בלייר וטרייסי מקגריידי צפויים לעזוב (שניהם שחקנים חופשיים בלתי מוגבלים), כאשר גם מאט בונר ובוריס דיאו עשויים לבדוק את ערכם בשוק השחקנים החופשים. גארי ניל וטיאגו ספליטר נמצאים בצד השני של המשוואה, ושניהם צפויים לחתום על חוזים חדשים ושכר משופר.
גם בקיץ הקרוב הספרס לא צפויים להיות מאוד פעילים בשוק השחקנים החופשיים. אין להם הרבה מקום בתקרת השכר, ורק אם הנהלת הספרס תחליט לא להחתים מחדש את ג'ינובילי, ספליטר, בונר, ניל ובלייר יהיה לה בסביבות ה-20 מיליון דולר לבזבז, אבל זוהי כאמור אופציה לא כל כך סבירה. בקיצור, נראה שהסגל של סן אנטוניו מודל 2013/2014 לא יהיה מאוד שונה מזה של העונה, עם שינויים אצל שחקני הרוטציה. אז האם זה יספיק לריצת פלייאוף נוספת ואיום על התואר גם בעונה הבאה? כנראה שלא. כי היא גם תהיה זקנה יותר בשנה.
ג'ינובילי נתן עונה מאכזבת, דאנקן כבר בן 37, ושניהם כבר הרבה מעבר לשיא הקריירה שלהם. אז נכון, לפארקר יש עדיין כמה וכמה שנים טובות של כדורסל. אבל גם אם דני גרין וקוואי לאונרד צפויים להמשיך להשתפר ולהפוך לשחקנים חשובים יותר ויותר, קשה לראות אותם מובילים את הספרס לגמר גם בשנה הבאה. בשנים הקרובות הקבוצה תהיה חייבת לעשות את המעבר בין הביג-3 לקבוצה שבנוייה סביב פארקר, ועונת 2013-2014 בהחלט יכולה להיות העונה הזו. לכן, המשחק הלילה יהיה כנראה הצ'אנס האחרון של סן אנטוניו הזו לזכות באליפות. כי לא משנה התוצאה שלו – בעונה הבאה אף אחד כבר לא יקרא להם ביג-3.
