עבר
כן, זה דונלד סנפורד מ"תקרית הנעליים". כן, זה האתלט, שגנבו לו את הנעליים לפני הזינוק למקצה ה- 400 מטר במשחקים האולימפיים בלונדון. כן, את הריצה החשובה בחייו הוא נאלץ לרוץ בנעליים, שניתנו לו דקה אחת בלבד לפני הזינוק. וכן, זה הבחור, שבאותה ריצה שבר את השיא הישראלי, סיים במקום ה-26 במוקדמות ופספס רק ב-10 מאיות השנייה עליה לחצי גמר אולימפי (24 רצים עלו לחצי הגמר). איזה דכאון! להתכונן לאירוע החשוב של חייך ולגלות שמישהו גנב לך את הטבעת רגע לפני החופה. סנפורד לא פרש, לא תירץ, לא נשבר. הוא היה מאוכזב. מאוד.
עכשיו, אפשר להסתכל על הסיפור הזה בשתי דרכים: הראשונה היא הבכיינית, התבוסתנית והמשעממת. הדרך הזאת כוללת משפטים כמו "אנחנו בדיחה", "אלופים בתירוצים", "כמה אופייני לספורט הישראלי"... ויש את הדרך השנייה: "ממשבר אפשר לצמוח", "מותר להפסיד אבל אסור להפסיק", ובעיקר, "רגע. אם בתנאים הללו נשבר שיא ישראלי, מה יכול לקרות בתנאים נוחים?" מזל, שדונלד סנפורד בחר את הדרך השניה.
הווה
בחודשיים האחרונים סנפורד שבר את השיא הישראלי ב-400 מטר ארבע פעמיים. הפעם האחרונה, באליפות אירופה באתלטיקה בציריך, הייתה גם החשובה והמשמעותית ביותר. בסיומה של ריצה אדירה הוא זכה במדליית הארד ובפעם השנייה בהיסטוריה עמד ספורטאי ישראלי על פודיום באליפות אירופה. אבל, לא פחות חשוב ממדליה, הזכיה הזאת העניקה לסנפורד את הלגיטימציה בקרב הציבור הישראלי. פתאום, כולם מפרגנים, אוהבים, מחבקים וגאים בו. מבחינתו, זו יכולה הייתה להיות הזדמנות מצוינת לסגור קצת חשבונות, אבל סנפורד כנראה עשוי מחומר אחר. הוא הקדיש את המדליה לחיילים במבצע "צוק איתן", בכל הזדמנות הוא נישק את דגל המדינה שעל חולצתו והוא אסיר תודה על תשומת הלב, התמיכה והאהבה שהוא מקבל. בכלל, כל מי שפגש את הקיבוצניק החייכן מעין שמר – התאהב באנרגיה ובאופטימיות של האיש הגדול.
עתיד
כשנכנסים למגרש האימונים בהדר יוסף, אי אפשר לפספס את סנפורד, שמצויד ב-193 סנטימטרים של יכולת אתלטית נדירה. הוא גורם לריצה להראות קלילה.הוא מדלג, מקפץ ומרחף על המסלול, אבל בעיקר, הוא משמש דמות לחיקוי עבור האתלטים הצעירים סביבו. דווקא שם, במגרש האימונים העמוס ובגיל 27, סנפורד מתחיל לממש את הפוטנציאל. מחוץ למסלול וגם עליו. האם הוא מסוגל להגיע לשיא בעוד שנתיים, במשחקים האולימפיים בריו? האם הוא מסוגל לקצץ משיאו האישי שעומד על 45.21 שניות? העדפתי לשאול אותו שאלה אחת, שתספק לי תשובה לשתי השאלות: "תגיד, אתה מסוגל לרדת מ- 45 שניות?" (שווה גמר אולימפי). התשובה שלו הייתה: "כן, זאת המטרה העיקרית שלי כרגע". חד משמעית.
