לפתע כולם החלו לטעון שזו למעשה היכולת האמיתית שלנו ושהחטא האמיתי הוא חטא היוהרה. הרי אין סיבה שלא נפסיד לרוסיה ואין סיבה שננצח את אזרבייג'אן. דמויות בכירות בתקשורת הספורט בארץ וסתם אוהדים עילאיים ומתנשאים החליפו דיסקט והחלו להלל ולשבח את יריבותינו, כאילו מדובר בשתי נבחרות באותה רמה. אבל נראה שאובדן הפרופורציות האמיתי היה שלהם, של האנשים שהתעוורו כל כך מההטפות הצדקניות שלהם, שהם שכחו שיש כמה הבדלים קטנים בין רוסיה לאזרבייג'אן.
נכון, אף אחד לא ציפה שננצח בסנט פטרסבורג. אבל בית או חוץ, בעשרה מפגשים מתוך עשרה, נבחרת ישראל חייבת לנצח את נבחרת אזרבייג'אן. ולא יעזור שאותם "מובילי דעת קהל" מבססים את טענותיהם על מיקומם של האזרים בדירוג פיפ"א (כמובן שאלו אותם אנשים שמזלזלים בדירוג בכל פעם שהוא מתפרסם), על הבורות שלנו בכל הנוגע להתחזקות הכדורגל המזרח אירופאי (*שיעול* חזאר *שיעול*) או על איזה ניצחון מקרי שאזרבייג'אן השיגה פעם נגד טורקיה (כאילו שהתבזות של נבחרת אחרת היא תירוץ להתבזות של הנבחרת שלנו). ולמה לא יעזור? ברשותכם, בואו נעבור על כמה נתונים נגדיים.
נתחיל עם העובדה שבתולדות נבחרת הכדורגל של אזרבייג'אן 110 משחקי חוץ, עד המשחק מול ישראל. מתוכם היא הפסידה 74 משחקים וניצחה רק 12, רובם מול כל מיני מדינות שמסתיימות ב"סטן". ועוד נתון, עבור אלו שיטענו שמדובר בנבחרת משתפרת ושרוב ההפסדים הגיעו בתחילת דרכה – בקמפיין הנוכחי אזרבייג'אן לא הצליחה לנצח את לוקסמבורג. פעמיים. ולקינוח – 19 משחקני נבחרת אזרבייג'אן משחקים בליגה המקומית, שממוקמת 48 בעולם, אחרי הליגות של ליכטנשטיין, ארמניה וקזחסטן. אז הנה לכם, פרופורציות.
האמת היא שלא איבדנו פרופורציות ולא נעליים. התחושה היא שטורי הדעה המושחזים על "היכולת האמיתית שלנו" היו מוכנים לתבוסה ברוסיה, ופשוט נשלפו שלושה ימים קודם. נכון, כצפוי, קיבלנו שם בראש. אבל זה לגיטימי לגמרי. כי אנחנו הרבה פחות טובים בכדורגל מרוסיה. וזה יהיה לגיטימי להפסיד בפורטוגל, וזה אפילו יהיה לגיטימי לא לנצח את צפון אירלנד. כל זה לא קשור לעובדה שנבחרת ישראל תמיד, אבל תמיד, צריכה לנצח את נבחרת אזרבייג'אן.
יש לנו ליגה ברמה יותר גבוהה, יש לנו יותר שחקנים באירופה ובשורה התחתונה הכדורגל שלנו יותר טוב. הבעיה בשבת לא הייתה בפוטנציאל, אלא בניצול שלו. זה אולי יישמע כמו משפט של ישראלי מצוי, כנראה כי במקרה הזה הישראלים המצויים צודקים, אבל לא נכשלנו מול אזרבייג'אן כי "זו היכולת האמיתית שלנו". נכשלנו מול אזרבייג'אן כי האיש הלא נכון עומד על הקווים.
אלי גוטמן הוא כנראה מאמן כדורגל מצוין, ברמת הקבוצות. הפועל באר שבע שלו זכתה בגביע היסטורי, הפועל חיפה שלו זכתה באליפות היסטורית והפועל תל אביב שלו הייתה אחת הקבוצות האטרקטיביות שנראו על מגרשינו. אבל לואיס ואן חאל, פאביו קאפלו ואפילו דרור קשטן יגידו לכם שלא כל מאמן קבוצות מצוין יהיה מאמן נבחרת מצוין. ואלי גוטמן הוא לא מאמן נבחרת מצוין, בלשון המעטה.
כשקמפיין של הרכבים מוזרים וזיגזוגים ששר האוצר היה מתגאה בהם הגיע לרגע האמת, שבו הייתה לגוטמן ההזדמנות לתקן ולהוכיח שיש לו את זה, דווקא אז הוא הגיע לשיאו השלילי - עם השילוב הבלתי אפשרי של מערך פחדני והפקרות בהגנה, עם חילופים שלא ברור אם הם יותר מאוחרים או יותר הזויים ועם הצבתו בחוד של חלוץ שהכישרון היחיד שהוא מפגין לאחרונה הוא חסד הנעורים שהמאמן זוכר לו מימי הדאבל העליזים. שלא יהיה ספק, המינוי של אלי גוטמן למאמן הנבחרת היה נכון. גוטמן היה צריך לקבל את המינוי כדי שנבדוק אם הוא יכול להוביל את הנבחרת להישגים דומים. ובכן, בדקנו. והוא נכשל.
