כמו מלכת אנגליה או נשיא ארצות הברית, שאין אדם שהוא גדול מדי מכדי להזמין אותו למסיבה שלהם, כך גם לא היה מועדון גדול מדי מכדי לקשור אותו בשמועות לגבי עתידו של פפ. מנצ'סטר יונייטד? אלכס פרגוסון מזדקן. ארסנל? גם ככה יש מלא אוהדי תותחנים שמחכים ליום בו ארסן ונגר יעזוב. מנצ'סטר סיטי וצ'לסי? נו באמת, הקווים שם מחכים לאדם בדמותו.
בפאריס סן ז'רמיין היו פורשים לו שטיח אדום מהחדר במלון בו הוא נפש ב-איפה-שלא-יהיה עד לשאנז אליזה, סילביו ברלוסקוני היה שולח יחידת חילוץ של צבא איטליה כדי להביא אותו מכל מקום על הפלנטה, ואם אתם שואלים אותי גם יובנטוס הייתה מוצאת איזה תירוץ, משהו כמו ההשעייה של אנטוניו קונטה, כדי שיפנה את מקומו לטובת הקטלוני. טוב, אולי הגזמתי עם האחרון, אבל הנקודה ברורה.
האתגרים מכל מועדון שכזה זועקים למרחקים. ביונייטד זה כמובן העניין של לרשת את פרגי האלמותי ולהיכנס לנעליים הכי גדולות בעולם. בארסנל – להתמודד מיידית על האליפות עם קבוצה שלא עשתה את זה כבר כמה שנים טובות. בצ'לסי הוא היה צריך להיות הראשון שרומן אברמוביץ' באמת היה נותן לו לנהל את המועדון, בסיטי הוא היה מתבקש סוף סוף להביא הצלחה בליגת האלופות. בפ.ס.ז' המטרה הייתה להשתלט לחלוטין על צרפת ולהפוך למבקרת קבועה בשלבי הנוק אאוט בצ'מפיונס, במילאן הוא היה צריך להחזיר את המועדון לימיו הגדולים שלו, בתקופה של חוסר וודאות כלכלי, ובאינטר הוא היה יורש סגל אפור וזקן ומועדון שמאז קיץ 2010 הוציא רק כ-5 מילון יורו יותר ממה שהכניס.
ויש עוד קבוצה שחיכתה לו בזרועות פתוחות. באיירן מינכן, כמובן, הקבוצה שהוא חתם בה אתמול, זו שהוא יגיע אליה בקיץ אחרי שיופ היינקס יעזוב - בפרידה ידועה מראש שהייתה מתרחשת גם אם גווארדיולה לא היה מצטרף.
רק שפפ חתם בבאיירן, באקט באמת מפתיע. וזו גם החתמה מרגשת, מסקרנת, מעוררת. באיירן מינכן, בהתאם לדור הנוכחי של הכדורגל הגרמני ובהתאם לרוח של המאנשאפט בשנים האחרונות, משחקת כדורגל חיובי, התקפי, מהיר, אטרקטיבי. הקהל שלה למד לצפות לזה. והיא משחקת בליגה בה הכדורגל הוא יותר מהיר, התקפי וחיובי אולי מכל ליגה אחרת בעולם. זו קבוצה שנמצאים בה כמה מהכישרונות ההתקפיים המרגשים בעולם – ולחשוב איך כל זה ייראה תחת שרביטו של גווארדיולה בהחלט עושה נעים.
אבל אחרי שנרגעים קצת מכל ההתרגשות הזו נשארים עם תחושה אחת חזקה, מרכזית, שבולטת מעל כל היתר: מכל האופציות שהיו לו, פפ לא לקח את הבחירה המרגשת ביותר, הכיפית ביותר, המפתיעה ביותר. הוא פשוט בחר בבחירה הקלה ביותר.
עכשיו, שיהיה ברור – אנחנו חיים בחברה בה לומר על מישהו שהוא "לקח את הבחירה הקלה" זה דבר שמיד נשמע כמו ביקורת. בטח ובטח בספורט מקצועני. רק תיזכרו כמה ביקורות חטף לברון ג'יימס כשבחר ללכת "לשחק עם דוויין ווייד" במקום "לנסות לנצח אותו". בספורט המקצועני אנחנו מצפים מהטובים ביותר לדחוף את עצמם קדימה וכל הזמן לבחון את הגבולות שלהם. לכן, כשמישהו לוקח החלטה שנראית לנו "הקלה" מבין האפשרויות האחרות שעמדו בפניו, אנחנו מיד לוקחים את זה לכיוון השלילי.
ולמרות שאני מנסה, בעיקר ביני לבין עצמי, שלא לעשות את זה, אני לא מצליח. אני מסתכל שוב על הכותרות, מנתח את המשמעויות, חושב על ההשלכות, מנסה להתנבא קצת, ובכל פעם מגיע לאותה מסקנה: פפ לקח את הבחירה הקלה. ומשם, הדרך ל"פפ ויתר לעצמו" מאוד קצרה. ובאמת, זה גם מה שאני מרגיש.
כי כשבוחנים את ההחלטה הזו לעומק, מה אנחנו מקבלים? האם הוא יאלץ להיכנס לנעליים ענקיות, כמו ביונייטד? לא. היינקס לא זכה באליפות בשנה שעברה, וראה את בורוסיה דורטמונד משלימה דאבל בדרך שאפילו קצת השפילה את באיירן. האם הוא ינסה לקחת מועדון שלא התמודד על האליפות כבר שנים ויהיה חייב להריץ אותו לקרב על התואר מיד, כמו שהיה מחכה לו בארסנל? לא.
באיירן, עם אותו היינקס על הקווים, קורעת את השנה הבונדסליגה בדרך לעוד אליפות. האם הוא יצטרך להילחם בבעלים קפריזי ולהוכיח לו שהדרך שלו היא הנכונה? לא, ההנהלה בבאיירן היא מהטובות בעולם, ובטח מאלה שמבינות בכדורגל יותר מאחרות. ובכל מקרה, מבנה הבעלות של קבוצות בגרמניה הוא כזה שאין אפשרות שגחמותיו של אוליגרך או שייח כזה או אחר יכתיבו את ההתנהלות.
הלאה. האם הוא יצטרך לקחת מועדון ולעשות איתו את הצעד הבא קדימה, כמו שהיה חייב לעשות בסיטי או בפ.ס.ז'? לא, באיירן מינכן הייתה בגמר ליגת האלופות רק בחודש מאי האחרון, וזו הייתה ההופעה השנייה שלה בשלוש שנים במעמד הבכיר ביותר של הכדורגל האירופאי. האם הוא יורש סגל אפור ומזדקן כמו באינטר? לא, לבאיירן מינכן אחד הסגלים העמוקים והכשרוניים בעולם, שכולל לצד כמה כוכבים ותיקים ומוערכים גם כמה כשרונות על צעירים ומבטיחים. האם הוא היה נדרש לתמרן עם משאבים כלכליים בעיתיים, כמו במילאן? לא, רק בקיץ האחרון שברה באיירן את שיא הרכש שלה כשצירפה את חאבי מרטינס מאתלטיק בילבאו תמורת 40 מליון יורו.
אז מה כן מחכה לו? ובכן, בקיץ הוא יקבל את אלופת גרמניה הגאה, הרי זה לא שהשחקנים שם יצליחו לאבד יתרון 9 נקודות בפסגה בחצי השני של העונה. הוא יקבל קבוצה שברוב המקרים מגיעה לרבע גמר ליגת האלופות, וכאמור בשלוש העונות האחרונות הייתה כבר פעמיים במשחק אחד על התואר האירופאי. הוא יקבל קבוצה עם סגל מעולה, מאוזן, עם כוכבים מוכחים וכישרונות צעירים, שגם ככה מציג כדורגל איכותי, מהנה ומדוייק. ומוצלח.
הדבר היחיד שהוא יצטרך לעשות יהיה לחזק את ההגנה. אבל זה לא שחסר כסף, כאמור. או כוח והשפעה. באיירן היא אחד המועדונים העשירים בעולם, אבל בניגוד לעשירים אחרים, באיירן לא נאלצת להתמודד כמעט בכלל על תחרות מבית. כי בגרמניה כל ילד חולם לשחק בבאיירן, מועדון שעשה לעצמו מנהג לאורך השנים הרבות ללקט אליו כמעט כל כישרון גרמני בשלב זה או אחר של הקריירה שלו.
בתנאים האלה, אין שום דרך, שום סיכוי שגווארדיולה ייכשל. באיירן, אגב, זה מועדון שכבר הוכיח לא פעם ולא פעמיים שהוא מסוגל לתת זמן וגב למאמנים כדי שיצליחו. נכון, כמו כמעט כל מועדון אחר גם הוא ידע ימים של חילופים תכופים וכמה תצוגות של חוסר סבלנות, אבל לרוב זה לא המקרה. בין 2004 ל-2007 פליקס מגאת' עבד שם שלוש שנים, ולפניו אוטמאר היצפלד בילה 6 שנים בבוואריה בין 98 ל-04. היינקס עצמו נשאר שם ארבע שנים, בין 87 ל-91, בדיוק אותו זמן שנשאר שם קודמו בתפקיד, אודו לאטק. בסך הכל, ב-40 השנים האחרונות, 7 פעמים הגיע מאמן לשם ונשאר לפחות שלוש שנים.
אז כן, זה כן נאמר כאן כביקורת: פפ בחר באופציה הקלה ביותר. הבטוחה ביותר. הנעימה ביותר. זו, כמובן, זכותו. אבל זו גם תהיה זכותנו המלאה בעוד שלוש שנים, אחרי שפפ יביא לבאיירן כמה תארים, אולי אפילו את אליפות אירופה, לבוא ולומר שזה עדיין לא מוכיח שהוא באמת בשורה אחת עם הגדולים ביותר. כי אחרי הכל, לנהל קבוצה עשירה, ששולטת בליגה שלה ושמסתמכת על דור מקומי סופר מוכשר, זה משהו שהוא כבר עשה. ועם כל הכבוד, דורטמונד היא עוד לא ריאל.
