אם יש יד חופשית לבחור מתאזרח, חייבים לחשוב פרקטי. הכדורגל שלנו ימשיך להיות פופולרי גם בלי כדורגל, בכדורסל מכבי תשאיר אותנו במפה - לא רק בספורט, בהכל - והג'ודו יזרים מדליות כל גראנד פרי שני. אבל עכשיו כשאנדי רם אסף את הכדורים והלך הביתה, הלך עלינו בגביע דייויס. דודי יביא פה ושם נקודה, ויינטרוב יעשה את המקסימום, אבל בזוגות תמיד נאכל אותה ובעוד שנתיים נמצא את עצמנו בבית המרכז-צפון אפריקני מספר 2, הולכים ראש בראש מול נבחרת צ'אד על מקום בפלייאוף.
הפתרון - להפוך את נובאק דיוקוביץ' לשלנו. החזון: גיור זריז, שני אימונים עם שלמה צורף ויום גיבוש עם בר בוצר. תוך זמן קצר הבחור ישכח שהוא סרבי ויתחיל לתפור תארי גראנד סלאם לתפארת המדינה, ואת נבחרת הדייויס הוא יסחוב עם יד אחת קשורה מאחוריה הגב. אפשר יהיה לזמן לסגל את סבא של שלמה גליקשטיין או את דודה של קרן שלמה, כי כל עוד נולה שם - אנחנו בשלב הבא.
אז למה דווקא דיוקוביץ'? כי פדרר כבר מעבר לשיא, הברכיים של נדאל יקרסו במשטחים הקשים של רמה"ש ואנדי מארי בריטי מדי בשביל המזרח התיכון. לנובאק יש את הדם החם שלנו, ההומור שלנו, ובנעליים שלו הוא כבר דוחף את המדרסים שלנו.
ונסיים בתרגיל לחיזוק הדמיון. גמר טורניר ה-ATP ברמה"ש, נולה מפרק את אלכסנדר דולגופולוב ומנשק את המגן דוד,רגע לפני שהוא שולח מבט מאוהב לעבר הבלונדינית שמזיעה למוות ביציע. אחרי עוד חיקוי מוצלח של שראפובה הוא מגיע לראיון הניצחון עם עמוס מנסדורף, ומבטיח בעברית מצוחצחת וחיוך של אנדי רם: נתראה בגביע דייויס, נוליוני שוב יביאו את הנקודה.
