על פניו של פאולו סוזה נמרל בסיום המשחק בחיפה חיוך ענק, והייתה לו סיבה מצויינת. כמה הפכפכים הם חיי המאמן: שנייה אחת כולם אומרים שאתה פחדן, שבאת לבונקר לגנוב נקודה ושהחילופים שלך על הפנים. אחרי 90 דקות, בקריית אליעזר המאמן הפחדן הופך ל"גאון טקטי", ההרכב המוזר וחוסר הוודאות לגביו הופכים את השחקנים לחדים יותר והחילופים הם בינגו. אם סוזה היה מפסיד את המשחק, לעומת זאת, סביר להניח שרבים מהפרשנים היו קוראים לו להחזיר את המפתחות ולקבל את ההצעה המפתה מנבחרת הונגריה.
תחילת המשחק בכלל לא בישרה על העתיד להתרחש בו. שתי הקבוצות נראו מפוחדות ונראה היה שאף אחת מהן לא רוצה להבקיע. זה משחק עונה זה? אלו הטוענת לכתר? בקצב הזה אלישע לוקח אותם בהליכה. סוזה עלה מערך שהזכיר את הפועל יהוד יותר מאשר את האלופה המכהנת ובנאדו מצידו הגיב במערך חסר מחץ ומהירות. שתי הקבוצות כל כך לא רצו לכבוש עד כדי כך שאפילו כששמעון אבוחצירא העמיד דווקא את יריבו מואנס דאבור לבד מול בויאן שראנוב, החלוץ לא השכיל לנצל את המתנה והחמיץ ברשלנות. אבל ההבדל היה שבעוד ששחקני חיפה נראו אדישים, הצהובים לעומתם נלחמו על הדשא.
כך לדוגמא ברק יצחקי שהתחיל את המשחק בטירוף, אולי לרגל יום הולדתו ה-29. כבר מההתחלה החלוץ נראה היה נחוש לכפר על החמצת הפנדל וירד לגליצ'ים שמתאימים יותר לשחקן שעלה לבוגרים זה עתה ולא לשחקן שהשיער המאפיר שלו סטייל רובין ואן פרסי מזכיר יותר את ליגת הוותיקים. גם השער שלו נכבש באופן כל כך סמלי - עם החזה - כאילו בא להגיד: אני כובש את השערים שלי עם הנשמה, לא עם חשבון הבנק.
בכלל, החזרה של יצחקי למכבי ת"א נראית בינתיים כמו בול פגיעה של ג'ורדי. אז נכון שהתפקיד הטבעי שלו הוא לא באגף, נכון שהוא בכלל מעדיף לשחק מאחורי החלוץ וכנראה שמדי פעם הוא יירד לספסל. אבל ברק יצחקי עם השתיקה סטייל החבר אלירן עטר בעונה שעברה, כאילו הוא הפנים שזה הצ'אנס האחרון שלו להילחם על הקריירה, ועושה את זה בגדול.
מה שצרם יותר מכל על רקע הלחימה של יצחקי היה האפאטיות המוזרה של שחקני חיפה. החבורה של בנאדו לא נראתה כאילו באה לנצח את המשחק וכמעט ולא איימו על השער של חואן פאבלו. אבוחצירה נראה אבוד באגף, דינו אנדלובו שחה באופסייד וחן עזרא הסתבך כרגיל בכדרורים. גם רובן ראיוס, שאמור היה להיות ההברקה של חיפה, לא כל כך מצא את עצמו במרכז במגרש לצד גוסטבו בוקולי, ואפילו הקפטן יניב קטן נראה אובד עצות.
אבל עם כל הכבוד לחיפה, הסיפור הוא הצהובים. ההישג הכי גדול של סוזה עד עכשיו במכבי היא העובדה שאף שחקן לא יודע אם יפתח במשחק הבא, או אפילו אם בכלל ייכלל בסגל. פתאום דאבור יורד לגליצ'ים כי הוא יודע שאם לא, יכול להיות שהוא יראה מגרש בפעם הבאה רק אצל מיכאל ניס בצעירה. כך לדוגמא דור מיכה פתח במשחק הקודם ואתמול בקושי שותף, עומרי אלטמן שהיה באנקר נעלם בטירונות ויואב זיו - מישהו באמת ראה אותו? גם עומרי בן הרוש שהגיע מנתניה על תקן בלם/מגן מחליף נתן למאמן הפורטוגלי הרבה חומר למחשבה אחרי שסגר מצויין באגף, תמך בהתקפה ואפילו בישל את השער השלישי.
גם עם החילופים סוזה יצא גדול. ראדה פריצה שמתחילת העונה לא פוגע נכנס ויורה צמד, כאילו הוא בשיא כושרו. גם השערים של החלוץ השבדי נבעו בעיקר מלחימה של הצהובים. בשער השני, ערן זהבי התגבר על שלושה חיפאים עד שהעמיד את פריצה מול שוער. מעבר לכך, נדמה שהחבר'ה של מכבי כאילו לא מתעייפים. בדקה ה-90 הם עושים לחץ כאילו המשחק החל לפני דקה והחיפאים בקושי מצליחים לעבור את החצי.
בחיפה הבינו שזה לא היום שלהם וגם הקורות היו נגדם ולא נתנו לכדורים של אנדלובו ועזרא להיכנס. כשלא הולך פשוט לא הולך. האוהדים ביציעים נראו מתוסכלים והחלו לעזוב את המגרש עוד לפני השריקה ואלו שדווקא כן נשארו הניפו שלטים שקראו לבנאדו "תן לצעירים לשחק" כשהם מזכירים את גוזלן, כוכב וריאן. איך הגלגל מסתובב: דווקא בנאדו, שבתקופה המקבילה אשתקד עוד תכנן על קריירה בנוער והעלה איתו לבוגרים את ריאן, גוזלן וג'אבר, הפך פתאום לזה שלא מאמין בשחקנים הצעירים שלו.
"למה הייתי צריך את זה", בוודאי חשב לעצמו בנאדו בסיום המשחק כשבעיני רוחו הוא רואה את דמותו של ראובן עטר בעונה שעברה. האמת אריק, לא בטוח שהיית צריך את זה, אבל בדיוק כמו אצל סוזה אלו הם חיי המאמן. מי יודע, אולי עד הסיבוב הבא הכל עוד ישתנה...
