"איך זה לקבל שלוש?", שרו 2,000 אוהדי הפועל ב"ש בבלומפילד רגע לפני השריקה לסיום. "זה כבר רגיל", ענה להם ילד אחד אוהד הפועל ת"א. "מישהו רוצה כרטיס לשער 5?"/ "30 ש"ח! שער 8" / "שער 7? מישהו?". מי שהסתובב ביפו עוד לפני שריקת הפתיחה שמע איך אוהדי הפועל מוכרים את עצמם. הקבוצה שלהם כבר מזמן איבדה את האטרקטיביות שלה, ולחשוב שמדובר רק בדצמבר.
היציעים התמלאו לאט לאט ומעט מעט, טיפ-טיפות הגשם גרשו אותם מכאן. הן, והתוצאות בחודש האחרון. הקבוצה שהתחילה את העונה בקול תרועה סיימה את השנה בקול ענות חלושה. לחישה דקה שהולכת וגוועת, עד שכבר לא ישמעו כלום. ההידרדרות האיטית בשלוש השנים האחרונות מספרת הכול והגיע הזמן להפנים - הפועל ת"א? נעים מאוד, אני התחתית.
בשער 5 הונף שלט מרוט: "לא תשברו אותנו". כשאדם אומר שהוא לא מתכוון להיכנע/להתכופף/לפרוש הוא מנסה לשוות לעצמו מראה חזק, מנסה להסתיר שהוא עומד על סף תהום. הפועל ת"א לא מרוסקת, אבל היא עוד רגע שם, רק עוד משחק אחד, אולי שניים, שלושה, דרבי, עונה וחצי. מאז אליפות הקיזוז המועדון הזה לא מצליח להתרומם, כל הזכיות בגביעים ומקומות 2-4 היו שקר אחד גדול שהסתיר את הדעיכה. מאחורי השם "הפועל ת"א" מסתתרת כרגע רוח רפאים בטלנית שהתיישבה לנוח מעבודתה המייגעת, מעשנת לה סיגריה ומשפריצה האשמות לכל עבר.
"ספגנו 7 פנדלים ב-7 משחקים, זה אומר משהו", אמר ישראל זגורי בתום המשחק. בהפועל באו בטענות לשופט אוראל גרינפלד שאכן טעה בשריקה לפנדל האחרון לזכות ב"ש. האורחת עלתה ל-1:3 וסתמה את הגולל, אבל אולי כדאי שבהפועל ת"א יתחילו לשאול מדוע היריבה מגיעה אחרי כל שתי מסירות לתוך הרחבה. לא ייתכן שכל השופטים נגד הפועל. אולי ההגנה לא מספיק טובה? אולי הבלמים איטיים? אולי הקו האחורי חסר אחריות ותיאום? יורים עליכם, כי אתם נותנים שירו עליכם. איף יו וונט טו שוט, שוט. דונט טוק.
"מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח"
ואם כבר קו אחורי, השלושער של גבאי מרשים, אבל מצטייני המשחק היו סוארס ופאיוביץ'. אפילו קו בר-לב לא יכול היה לעמוד במלחמת ההתשה הזו, שני מעוזים שסיכלו שוב ושוב את ההתקפות של ורמוט, זגורי ודמארי. ראשונים לכל כדור ומהירי החלטה בהוצאה להתקפות. העובדה שהכדור נתקע בקישור של ב"ש, לא קשורה אליהם. ראינו קבוצה שמשחקת כדורגל יפה לרוחב, מול אחת שמשחקת כדורגל פרודוקטיבי לעומק. ב"ש שיחקה רע מאוד, הפועל התמסרה בניחותא ואפילו מדי פעם בעטה, אבל תוצאות זה לחלשים.
אחרי השריקה לפנדל השלישי האצטדיון כולו סער, אבל למטה ביציע התרחש מחזה קורע לב. ילד קטן, בן 5 אולי, התייפח ומירר בבכי. בפעם האחרונה שמישהו בכה בקשר לב"ש, יוסי ילד שלי מוצלח ירד ליגה. הוא ברח לאביו למדרגות היציאה והתחנן: "אני רוצה ללכת הביתה, הם יכבשו". אביו רדף אחריו עם שקית פיצוחים ביד וביקש: "בוא למעלה, הוא יחמיץ". הילד סרב להאמין והמשיך לבכות: "הוא לא יחמיץ". לבסוף עלה הזאטוט שתי מדרגות והסתכל על תגובות הקהל כשדובב גבאי נעץ מסמר אחרון. "לפעמים צריך לדעת להפסיד", אמר אורי בנאי לבנו. שוב אותה התחושה שכדאי להמשיך, ושאפשר להרים מבט. בדקה ה-83, הילד כבר הצליח לשכנע את אביו ללכת. גם כששוקעת השמש, גם כשמחשיך, זה שנינו יחד, אני ואתה. היא? אותה כבר מזמן איבדנו.
