לפני המשחק אמש בליסבון דיברו כולם על הדו-קרב האישי בין שני הקפטנים, שני הכוכבים הגדולים, כריסטיאנו רונאלדו וזלאטן איברהימוביץ'. לרגעים נראה היה שבכלל לא מדובר במשחק כדורגל בין שתי נבחרות, 11 מול 11, עם שני מאמנים וצוותים גדולים על הספסלים - אלא בדו-קרב גלדיאטורים.
מצד אחד אפשר להבין את כלי התקשורת, שמחפשים את ה"סיפור", את האלמנט האישי, האנושי, שיעורר את העניין בקרב קהל הקוראים, הצופים והמאזינים. אבל כמה שזה רחוק מהמציאות...
אנחנו חיים בעידן של תכניות ריאליטי, של סלבריטיז, של "כוכבים", של "סופרסטארים". כי הרי הרבה יותר מעניין לדבר על כריסטיאנו רונאלדו, להציג אותו מדגמן תחתונים, או מבלה לצידה של חברתו הדוגמנית, אירנה שייק, מאשר לדסקס את המערך הטקטי של פאולו בנטו ולהסביר מה ההבדל בין התפקוד של הלדר פושטיגה לזה של הוגו אלמיידה.
והרבה יותר מסקרן לשמוע את ההצהרות האחרונות של זלאטן איברהימוביץ', בנוגע לשאלה למי לדעתו מגיע להעפיל למונדיאל, ולמי מגיע לזכות בכדור הזהב. ועוד כמה הקנטות לעבר פפ גוורדיולה לא יזיקו. זה בטח יותר מעניין מלדבר על תכנית המשחק של המאמן אריק האמרן.
אבל אחרי שרואים במשך 90 דקות את פורטוגל מול שבדיה מבינים שריאליטי לחוד - ומציאות לחוד. למרות שכריסטיאנו רונאלדו הבקיע את שער הניצחון, וכמעט וכבש גם את השני, הוא לא היה בשיאו. הוא לא הזכיר את כריסטיאנו של ריאל מדריד. מהסיבה הפשוטה שנבחרת פורטוגל היא קבוצת כדורגל פחות טובה ופחות מוכשרת מריאל מדריד.
כן, הסיפור האמיתי בסופו של דבר הוא לא הכוכבים – אלא הנבחרות, פורטוגל ושבדיה. שתי נבחרות בינוניות, שלא במקרה הגיעו לשלב הפלייאוף. (אגב, שלא יהיו אי הבנות: פורטוגל הבינונית עדיין טובה יותר מישראל, ולא במקרה הקדימה אותה ב-7 נקודות).
לא במקרה ממוצע הכיבושים של רונאלדו בריאל מדריד הרבה יותר מרשים מזה שבנבחרת פורטוגל. כי זה כדורגל, משחק קבוצתי, שבו גם הכוכב הגדול ביותר חייב את עזרת השחקנים האחרים. ומה לעשות, בריאל מדריד הם הרבה יותר טובים מאשר בנבחרת פורטוגל.
ואם זה המצב בפורטוגל, על אחת כמה וכמה בנבחרת שבדיה. קשה לבוא בטענות לזלאטן איברהימוביץ', שלא עשה כמעט דבר אתמול בערב בליסבון. הוא היה בודד מאוד בהתקפה, ולא קיבל כלל כדורים. וגם החלוץ הטוב בעולם לא יכול לעשות דבר אם אין לו את הכדור... אם בפורטוגל יש כמה שחקנים לא רעים, כמו ולוסו, מוטיניו ונאני, בשבדיה מעבר לזלאטן, כל יתר השחקנים הם ברמה מאוד בינונית.
אני לא מדבר על שחקני ההגנה, שיודעים לעשות את העבודה, גם בזכות הנתונים הגופניים המרשימים שלהם. אבל בחלק ההתקפי, היצירתי, אין לשבדיה כמעט מה להציע. איפה הימים שהנריק לארסון עדיין היה בהרכב...
האגדה מספרת שדייגו מראדונה זכה במונדיאל ב-1986 לבדו, כשיתר השחקנים שסביבו היו "נגרים". אין שטות גדולה מזו. נכון שבאותה נבחרת לא שיחקו אלפרדו די סטפאנו ועומאר סיבורי, אבל היו שם חורחה ולדאנו, ששיחק אז בריאל מדריד, וחורחה בורוצ'אגה, שהיה אחד השחקנים הטובים בליגה הצרפתית. מראדונה היה מעל כולם, זה ברור – אבל הצוות המסייע היה לא רע בכלל.
אז מה יהיה ביום שלישי בערב? הכל כמובן פתוח, למרות שלפורטוגל יש יתרון קטן. זה לא רק היתרון 0:1 מהמשחק הראשון, אלא גם ההכרה שהיא נבחרת טובה יותר. אם עד לפני המשחק אתמול זה לא היה ברור לחלוטין, עכשיו אין בכך כל ספק.
שבדיה לא תוכל להתגונן כפי שעשתה בליסבון. היא חייבת לצאת קדימה ולתקוף, כי היא חייבת להבקיע. ומול הגנה פחות צפופה והרמטית כפי שקרה בליסבון, השחקנים הטכניים של פורטוגל יוכלו, אולי, להבקיע. אם פורטוגל תבקיע שער אחד, שער חוץ, שבדיה תצטרך לכבוש שלוש פעמים. וזו נראית משימה קשה ביותר. גם ביום שלישי כל העיניים והזרקורים יופנו לעבר שני הכוכבים הגדולים, כריסטיאנו רונאלדו וזלאטן איברהימוביץ'. כל אחד מהם יצטרך להביא את האקסטרה, את ההברקה הגאונית. אבל בסופו של חשבון, מי שתנצח ותעפיל למונדיאל תהיה הנבחרת הטובה יותר, ולא הסופרסטאר הגדול ביותר.
