המפגש הפיזי בין לואיס ובין שמלינג לא עמד במוקד העניינים. היה כאן משהו גדול יותר. הייתה כאן התנגשות בין שתי תפיסות עולם: ארה"ב מול גרמניה, נאציזם מול דמוקרטיה, היטלר מול רוזוולט. על הפרק עמדו הגדרות שחרגו לגמרי מעולם הספורט כמו: זהות לאומית, פילוסופיה קיומית ופוליטיקה עולמית. בפינה הימנית... מקס שמלינג ייצג את גרמניה, שנמצאה בשיאה של התעמולה הנאצית. בפינה השמאלית... ג'ו לואיס ייצג את ארה"ב.
ג'ו לואיס? מתאגרף שחור?! רגע, רגע. אנחנו מדברים כאן על אמריקה של 1936? אמריקה שבה אזרחים אפרו אמריקאים יושבים בחלק האחורי של האוטובוס. אמריקה שבה לאדם שחום עור אסור להיכנס למסעדה של לבנים. אמריקה שבה לא היה שחקן בייסבול מקצועני אפרו אמריקאי (ג'קי רובינסון היה הראשון רק ב-1947) ולא היה שחקן כדורסל מקצועני אפרו אמריקאי (ארל לויד היה הראשון רק ב- 1951). אז כן. את ארה"ב ייצג ג'ו לואיס. האח השביעי מתוך שמונה למשפחה ענייה בדרום ארה"ב. הילד שהוביל קרח, עבד במפעל הרכב של פורד ולמד כינור... (טוב, זה סיפור אחר).
שנה אחרי ההפסד לשמלינג, לואיס ניצח את ג'יימס ג'יי בראדוק והפך לאלוף העולם השחור השני בהיסטוריה (הראשון היה ג'ק ג'ונסון, שעוד נחזור אליו). הקהילה האפרו אמריקאית יצאה לרחובות לחגוג את ההישג, אבל לואיס סירב להשתתף במסיבה. הוא אמר שלא יחשיב את עצמו לאלוף העולם עד שינצח את הגרמני. חלפה שנה נוספת, ולואיס קיבל את ההזדמנות לנקמה.
ב- 22 ביוני 1938 כ-100 מיליון אנשים בעולם נצמדו למקלטי הרדיו וכ-70 אלף מאושרים זכו להצטופף ביאנקי סטאדיום. זה היה אירוע בינלאומי, שחרג הרבה מעבר לגבולות הזירה והמדינה. בפינה הימנית... שמלינג, הכוכב הארי, שהגיע על גלי הגזענות של גרמניה רגע לפני שמלחמת העולם השנייה מתפוצצת על היקום. בפינה השמאלית... לואיס, שהיה גם בכושר נהדר וגם במוטיבציית שיא: "אני יודע שאני חייב לנצח את שמלינג. יש לי את הסיבות האישיות שלי וכל המדינה סומכת עלי".
האמריקאי הפיל את הגרמני ארבע פעמיים כבר בסיבוב הראשון וסיים את הקרב אחרי 2:04 דקות. שמלינג חזר למולדתו וגויס לצבא בגיל 34. כמה שנים אחר כך הוא אמר: "בראיה לאחור אני כמעט שמח שהפסדתי את הקרב הזה...". עם השנים שני הענקים הללו נשארו בקשר טוב והפכו לחברים.
ארה"ב חגגה בהיסטריה. הלבנים חגגו את הניצחון על גרמניה והשחורים חגגו את עצמאותם. זה היה רגע מכונן בהיסטוריה של ארה"ב, בפעם הראשונה אפרו אמריקאי היה הגיבור הלאומי של אמריקה הלבנה. הספקנים יגידו שלארה"ב כבר היה אלוף עולם שחור 22 שנים קודם, אך ההבדל בין ג'ק ג'ונסון לג'ו לואיס היה גדול. הלבנים שנאו את ג'ונסון (בעיקר פחדו ממנו) – הוא היה שחצן, ראוותן והתחתן עם נשים לבנות. אמריקה הגזענית פחדה שזה מה שעלול לקרות אם השחורים יקבלו שיוויון הזדמנויות. לכן, כשג'ו לואיס קיבל אחד כזה, הוא תודרך להיות בדיוק ההפך מג'ק ג'ונסון. הוא התבקש לשמור על צניעות וציפו ממנו שיתנהג כמו אדם לבן. ג'ו לואיס הפך לסופרסטאר.
כשהתחילה מלחמת העולם השנייה לואיס גויס. הוא לא בדיוק יצא לשדה הקרב אלא לשדה ההסברה והדוברות. "אנחנו ננצח כי אנחנו בצד של אלוהים", אמר הדובר הלאומי, למרות שהוא כנראה התכוון לומר "אנחנו ננצח כי אלוהים לצידנו". תחום נוסף שלואיס היה אחראי עליו היה העלאת המורל. הוא ערך קרבות ראווה כדי לשעשע את החיילים בחזית. למרות שהוא הרוויח רק 21 דולר לחודש, הוא המשיך לחיות כמו אלוף העולם: חילק כסף למשפחה, קנה כרטיסים לקרבות הראווה של עצמו וחילק אותם לחיילים ופינק את כל מי שסבב אותו. כשהסתיימה המלחמה והוא חזר לארה"ב, הכסף נגמר. לאלוף העולם באגרוף היה חוב למס הכנסה, חוב שירדוף אותו עד סוף ימיו.
לפני שיתחיל פרק ההספד חייבים לדבר על יכולתו הפיזית של לואיס. האיש נחשב לאחד המתאגרפים הגדולים בכל הזמנים. לאורך כל הקריירה שלו הוא נלחם ב-72 קרבות והפסיד רק שלושה מהם. הוא חתום על שני שיאים, שכנראה לא ישברו לעולם: אלוף העולם במשך 11 שנים, שמונה חודשים ושמונה ימים ברציפות – יותר זמן מכל מתאגרף אחר. הוא הגן על התואר 25 פעמים – יותר פעמים מכל מתאגרף אחר. ג'ורג' פורמן אמר עליו פעם: "מוחמד עלי היה הגדול מכולם אבל ג'ו לואיס היה המתאגרף הגדול מכולם". אבל גם היכולת המופלאה של לואיס בזירה ואינספור הניצחונות לא העניקו לו שקט כלכלי. כשגם האגרוף שלו נחלש, התחילה ההתדרדרות האמיתית.
החוב למס הכנסה טפח ובגיל 37, רגע אחרי הפרישה, ללואיס לא הייתה ברירה אלא לחזור לזירה. המארגנים קבעו לו קרב מול הלהיט החדש של עולם האגרוף, רוקי מרציאנו, שהעריץ את לואיס. זה לא היה כוחות. מרציאנו העיף את לואיס מהזירה. פשוט כך. לואיס נותר זרוק בין החבלים והשורה הראשונה בקהל. מקומט. מושפל. חסר אונים. הוא עדיין היה אייקון תרבות ונחשב לגיבור לאומי, אבל קריירת האגרוף שלו הסתיימה בתמונה עצובה.
מכאן הסיפור רק הופך לעצוב יותר... אלכוהול, סמים, אשפוזים והרבה מאוד חובות טשטשו את ג'ו לואיס והוא נפטר ב-1981. ארה"ב, עדיין לבנה אבל כבר רגילה לעשות כבוד לכוכבים שחורים, נפרדה מלואיס בטקס צבאי. אבל מי מימן חלק גדול מההלוויה? חברו הטוב, מקס שמלינג. אדם שליבו תמיד היה בצד הנכון.
