מבחינה פסיכולוגית, רוב שחקנים יוצאים נשכרים כאשר המאמן וההנהלה מביעים בהם אמון מלא ובלתי מסויג. מנגד, הנמכת ציפיות מפחיתה מעט מן הלחץ האדיר על כתפי הזרוע המבצעת. במקרה של מכבי תל אביב הנוכחית, נראה ששינוי התפיסה גרם ליישור קו בין צוות האימון וההנהלה. הפעם, כך מסתמן, לא מוכנים שם לכוון נמוך.
אם בדצמבר 2012 דייויד פדרמן הרשה לעצמו להגיד "יכול להיות שאנחנו לא שווים יותר מטופ 16" בתור הצד הריאלי והמפוכח במערכת, בפברואר 2013 הוא כבר ראה בעצמו את המהפך שהתחולל דווקא אחרי הפסד ביתי כואב לברצלונה. בסיום אותו משחק אמר דייויד בלאט, האופטימיסט הנצחי, שהקבוצה הולכת לחזור בגדול. הוא צדק. רצף הניצחונות של הצהובים הוביל אותם עד להצלבה, שם התנגשו בעוצמה בסוללת השחקנים והמשאבים של ריאל מדריד.
עכשיו, רגע לפני פתיחת היורוליג, דייויד בלאט נראה נחוש בדעתו להראות לקהל ולמערכת שסביבו את האמונה שיש לו בשחקניו. "אני לא חושב שאנחנו נכנסים לשנה עם מחשבות על תקרה מבחינת יכולת", הצהיר המאמן. "אנחנו מחנכים להצטיינות בכל מה שאנחנו עושים ובהחלט אפשר להגיע לגמר הפיינל פור". בעונה הקודמת עיקר ההבטחות שהגיעו מצוות האימון היו קלישאות כגון "יש לנו קבוצה לוחמת", "סגל חדש עם רצון ותשוקה לספק את האוהדים ואת המועדון", אבל אלה נותרו צנועות. סמי-חבויות. מעוגנות רק באמירות כגון "סיכוי ריאלי ורצון להילחם על כל התארים", ותו לא.
העונה הזו, נדמה שסגנית האלופה מאמינה בעצמה ומסתערת על היורוליג בניסיון להחזיר את תור הזהב של 2004, חמושה ברוח גבית מההנהלה. השאלה שעולה היא מה בעצם השתנה? מה בלאט רואה בקבוצה שלא הרשימה במשחקי ההכנה בחו"ל, ספגה הפסד מחולון במחזור הפתיחה ועדיין לא ממש נראית מחוברת.
אפשר לומר שעונת 2013/14 התחילה יום למחרת אובדן האליפות. גור שלף פוטר ובמקומו הובא ניקולה וויצ'יץ' על תקן כוכב עבר אהוב, מנהל הקבוצה, מתווך פנימי ולראשונה במכבי, גם יהיה מאמן גבוהים. לאחר עזיבתו של דרק שארפ, הקרואטי צפוי לשמש כחוליה מקשרת בין השושלת והמורשת המכביסטית לבין המצטרפים החדשים.
גם בניית הקבוצה במהלך חודשי הקיץ הייתה יוצאת דופן יחסית לשנים האחרונות. לראשונה מזה 7 שנים, בלאט לא הוביל את רוסיה. בזמן שנבחרתו לשעבר קרסה ביורובאסקט, הוא כבר היה חתום על פרידה מעודפים לא רצויים מבחינתו, חזרתם של סופו ובלו והבאתו המיוחלת של אלכס טיוס. בניגוד לשנים האחרונות, הפעם המאמן לקח חלק גדול יותר בבחירת הסגל ובהכנות לעונה.
השמירה על "ותיקים" כדווין סמית' ושון ג'יימס, לצד שחרורו של ליאור אליהו והבאתו של ג'ו אינגלס, היו מהלך משולב בהסכמה מלאה בין ההנהלה והמאמן. היו אלה מהלכים שהדגישו את הכיוון ההתקפי. צעדים שהצביעו על הדרך בה בחרה מכבי ללכת. גם שיבתו בלו מוסיפה עומק לספסל, מעיין תעודת ביטוח לג'ייק כהן הצעיר וגיבוי כללי לעמדות 3 ו-4. ועדיין, גם בצל המשך הרינונים על פערי תקציב לעומת ענקיות היבשת, קשה להבין מהיכן הבטחון. קשה לתפוס את ההכרזות וההצהרות.
ייתכן שהסיבה נעוצה בעובדה שזוהי עונתו האחרונה בחוזה הנוכחי. אולי המעורבות הגדולה יחסית בתהליך הבניה היא שגורמת לבלאט להיות יותר גאה בבייבי החדש ולצאת בהכרזות. אבל צריך לזכור שעם כוח גדול מגיעה גם אחריות גדולה. המעורבות הגוברת של ההנהלה בבניה ובקבלת ההחלטות לגבי הסגל במהלך העונה הקודמת הפחיתו מאחריותו של המאמן. לפחות חילקה את העול, ואת האשמה. בסיום העונה הזו, במקרה של אובדן אליפות נוספת, לא תעמוד שוב לרשותו אותה רשת בטחון. בעצם, אולי הוא לא ירצה בה.
