השעון מתקתק, הדקות חולפות. בעוד מספר שעות כל הכותרות באתרים ובעיתוני הספורט יזעקו 2 מספרים. אלפי אוהדים יצאו לחגוג, אחרים יטביעו יגונם בטיפה המרה מבלי לדעת דבר אחד - התוצאה בין מכבי ת"א למכבי חיפה חשובה כקליפת השום. הכדורגל הישראלי עומד על סיפו של עידן חדש והוא גדול ומהותי יותר מכל אדם על כר הדשא. תם תור הזהב המקרי של הפועל ת"א, בית"ר ירושלים קרסה תחת עצמה ו-4 הגדולות הופכות ל-2 בלבד כאשר רק אלמנט אחד מבדיל ביניהן ליתר החברות בליגה - ניהול.
לא בכדי שתי קבוצות ה"אוהדים" פינו את הבמה. המלחים שלהן נרדמו, ואם לא יתעורר איזה רב חובל, הדוגית לא תגיע אל החוף. תקופת ימי הביניים עברה, הגיעה העת החדשה ועמה הרנסנס של מכבי ת"א שהולך יד ביד עם התרבות והסדר של מכבי חיפה. העגלה נוסעת, כולן נשארות מאחור.
שתי הקבוצות הנאבקות על האליפות מייצגות זרמים שונים, כל אחת עברה דרך אחרת עם מכשולים קשים יותר או פחות ועדיין, אם נשים צהוב ביחד עם כחול נקבל ירוק. משהו קוסמי מחבר בין שתי הקבוצות, שונות ותאומות. האחת מסורתית ויציבה, דוגמא ומופת לכל ארגון בארץ. השנייה רק נכנסה לקצב. זרה, מדברת בשפה אחרת. למרות כל השוני, מכבי חיפה ומכבי ת"א מסמנות את הנתיב החדש והמואר בו תצעד ליגת העל החשוכה. קבוצה שתדע להסתגל מהר לשינויים, תשרוד.
מקום המדינה מכבי ת"א הייתה שליט יחיד. הצהובים זכו ב-10 אליפויות עד עונת 1983/4, אז לקחה מכבי חיפה את האליפות הראשונה שלה וקבעה מהפך - מרכז הכובד עבר לכרמל. 19 שנים חלפו מאז. מכבי ת"א לקחה רק 4 אליפויות, בעוד הירוקים הוסיפו 11 צלחות לארון. למרות חילופי המעמדות, נראה שדווקא בימים אלו המועדונים מגיעים למעין שוויון כוחות היסטורי, כזה שמתבטא גם על כר הדשא וגם בכוחם של המועדונים מול הליגה, האוהדים והתקשורת.
הצהובים הגיעו לעונת המפנה לאחר 9 שנים שחונות בהן חיפשו את דרך המלך בין הציפיות הגבוהות לקבוצה דלת יכולת ושברירית. בכל פעם מחדש הם קרסו תחת לחץ הקהל, העונות נזרקו לפח כמלפפונים רקובים. "מכבי ת"א קיבלה את הצ'אנס האחרון שלה להפוך למועדון מוביל", אמר דני לאופר, יו"ר הצהובים בעבר וחבר הנהלת רמה"ש כיום. "רק צוות מקצועי זר, כזה שלא מכיר את הלך הרוח בישראל, לא מכיר את התקשורת והקהל יכול היה להצליח. זה הוכיח את עצמו". 3 שנים לקח למיץ' גולדהאר להבין את רזי המועדון, להכיר בחולשות ובנקודות התורפה עד שהחליט להפוך את הקערה. מכבי ת"א יכולה הייתה להתרסק כמו מגדל בבל עקב בליל השפות, אך במקום זאת, היא בנתה את עצמה כמגדל השן.
ובצד השני, כבר הידקו את האדמה מעל לקבר ושמו זר פרחים יפה לזכרה של מכבי חיפה. הקבוצה של יעקב שחר לא התחדשה ולו בשחקן אחד בחלון ההעברות בינואר (דניאל הבר לא נחשב), הסגל הנדרס מפתיחת העונה, הוא אותו סגל הרומס כיום, כלומר: השינוי הוא מנטלי בלבד. המחמאות לאריק בנאדו, הקרדיט להנהלה. "במכבי חיפה עובד עקרון פשוט", הסבירו במועדון, "הבנייה היא לטווח ארוך. היסודות יציבים, בעל הבית צלול ומעורב וגם ברגעי משבר יודעים לקחת החלטות. לא אמרנו שניקח אליפות, אף אחד פה לא משלה את עצמו".
אז אשליות אין, אבל רוח התקווה היא הסמל החדש, בדיוק החלק שהיה חסר בקבוצה העלובה הזו של תחילת העונה, הערך המוסף. "אנחנו מציאותיים ומבינים במתמטיקה פשוטה", הוסיף מנכ"ל המועדון איתמר צ'יזיק, "נבוא לנצח ורק בסוף נעשה את החשבונאות".
בתוך כל תרבות ה"סמוך" הישראלית, הכסת"כים והטאטוא מתחת לשטיח, די מדהים לראות שני מועדונים שביערו את החמץ והשאירו את הלכלוך בחוץ. הקרב העיקש כאילו מתנהל על מי מנוחות, לא תראו את אוסקר או בנאדו צווחים על הקווים, בועטים בדלי או מורטים שערות מזעם. קלאסה. תרבות הספורט שמתווה ההנהלה עוברת למאמן ודרכו לדשא, ולבסוף השחקנים משתלבים בתבנית. הם, וגם המאמנים, מהווים רק משתנה בתוך המשוואה הגדולה שנקראת "מועדון". כשבונים מערכת שגדולה מסך חלקיה, ניתן להחליף כל בורג במכונה בקלות רבה יותר וחשיבות החלקים הקטנים יורדת. מדברים על התוצאה הערב? היא רק אחת מתוך 36 מחזורים, ששייכים לעונה אחת מתוך רבות. ככה מערכות גדולות חושבות.
שני המועדונים היו ויישארו גדולים, שניהם בעלי התקציב הגבוה ביותר ואם לא היו נאבקים על אליפות זה היה מחדל. ההבדל בעידן הקרוב יהיה בעיקר בעקבות הפער שהם יפתחו מהליגה. הצלחה של אחד המועדונים באירופה תשלשל הון לכיסים ותנציח את המרחק מיתר הקבוצות, בעיקר מאלו שעדיין מחפשות את הראש. בכל מקרה, תיקו משעמם, ניצחון דרמטי או הפסד מביך, העונה הזו כבר נחתמה תחת ההגדרה "צומת" בין דפי ההיסטוריה.
