ב-1995 נחתם הסכם אוסלו ב' וראש הממשלה שלנו נרצח. ב-1995 עזר וייצמן היה נשיא המדינה ואני הייתי בכיתה ה'. ב-1995 חגגה ירושלים 3,000 שנה, וזאת הספירה על פי דוד המלך. ב-1995, או ליתר דיוק בעונת 1995/6, חגגה אתלטיקו מדריד אליפות אחרונה. לא סתם אליפות, דאבל. מאז עברו הרבה מים בנהר המנסנרס שלגדותיו ממוקם איצטדיון הוויסנטה קלדרון ומחלת הדשדוש חילחלה עמוק בעורקיה של הקבוצה.
וכך, אחרי אותה הצלחה של הקולצ'ונרוס, החלה גם הצניחה. אריגו סאקי, קלאודיו ראניירי, ואפילו רדומיר אנטיץ', המאמן שהוביל את אתלטיקו לאותו דאבל מפורסם, היו רצף מאמנים שכשלו במועדון, כאשר השיא הגיע עם ירידת הקבוצה לליגת המשנה בעונת 1999/00. בנוסף לחוסר ההצלחה של על כר הדשא המועדון התקשה לשמור על כוכביו. פרננדו טורס, סרחיו אגוארו ודויד דה חאה הם רק חלק מהשמות הבולטים שעזבו את המועדון לטובת המועדונים הגדולים. העזיבה של אותם כוכבים לא רק שפגעה באתלטיקו מקצועית, אלא גם מיצבה את המועדון כאחד שמגדל כוכבים ומכשיר אותם לרגעים הנכונים, אך לא זוכה לקטוף את פרי הצלחתם.
ואז, ב-2010, תקוות חדשות הגיעו לבירת ספרד כשאתלטיקו זכתה בליגה האירופית. האוהדים חזרו לחייך, אך היו קרובים לייאוש כשבעונה שלאחר מכן הקבוצה סיימה במקום השביעי, כשלון שבדיעבד עשה רק טוב – דייגו סימאונה מונה למאמן, אותו סימאונה שזכה עם הקבוצה בדאבל. ההצלחה של אל צ'ולו החלה עוד בעונת 2011/12, בה הוביל את אתלטיקו לזכיה נוספת בליגה האירופית. סימאונה לא עצר. הוא ניצח בברנבאו 1:2 את ריאל מדריד בגמר גביע המלך בעונה שעברה, הביא למועדון תואר מקומי לאחר בצורת של 17 שנה וכיום לאחר שישה מחזורים של אתלטיקו מושלמת עם שישה ניצחונות, ופתיחה טובה יותר אפילו מזו של עונת הדאבל.
"אתלטיקו משחקת מעולה. היא קבוצה עם הרבה אופי, כמו המאמן שלה שהוכיח זאת עוד כשהיה שחקן", אומר קרלו אנצ'לוטי על מי שיפגוש בשבת. ועם ההצלחה של צ'ולו כנראה קשה להתווכח. בראש ובראשונה סימאונה, שהיה שחקן סופר קשוח (תשאלו את דייויד בקהאם), הנחיל את הקשיחות בחניכיו. לראיה חמשת השערים שספגה אתלטיקו עם היומרות ההתקפיות שלה, למול ה-18 שהבקיעה. אפילו במפגש הכפול מול ברצלונה, בסופר קאפ, אתלטיקו ספגה רק שער אחד בצמד המפגשים והפסידה עקב שערי חוץ.
בקיץ איבדה אתלטיקו את רדאמל פלקאו ונראה היה כי הקבוצה נחלשה ולא תהווה עוד כוח משמעותי, אך לא כך חשב סימאונה. הוא בנה יחידה מלוכדת, שלמרות עזיבתו של הכוכב ממשיכה להיראות טוב. מה שמראה על דרך ושיטה ולא על תלות בשחקן אחד. "אני לא רוצה לדבר על שחקנים שכבר לא איתנו. יש לי יופי של קבוצה ואני מרוצה מהסגל שעומד לרשותי כיום", אומר דייגו סימאונה, שמאמין בשחקניו והתחושה איתו היא שהפעם אתלטיקו הצליחה להידבק בווינריות שלו. ונראה כי השחקנים מאמינים בו ובדרך שלו. "אחד המפתחות להגעה שלי היה דייגו סימאונה", אמר מי שחיזק את הקבוצה בקיץ, דויד וייה.
לאתלטיקו יש סגל שרץ כבר כמה עונות ביחד. כזה שיצר כימיה ומכיר את שיטת המשחק של סימאונה. ההצלחה של הקולצ'נרוס לא נעלמה מעיניו של מאמן הנבחרת הספרדית, ויסנטה דל בוסקה, שהרכיב מול פינלנד גם את קשר אתלטיקו מריו סוארס וגם את קוקה, שהיה פה בטדי עם הנבחרת הצעירה.
"השנה אנחנו עומדים בפני אתגר רציני יותר והוא ההשתתפות בליגת האלופות, שחוץ מהיותו מפעל מחייב הוא גם דורש ממך יותר במשחקי הליגה, והופך אותם לקשים יותר", אומר "צ'ולו", שמודע לציפיות ולקשיים. אך לאתלטיקו יש את דייגו קוסטה בוגר ובשל בשנה, את הניסיון של ארדה טוראן ודויד וייה, וגם שוער ענק תרתי משמע בין הקורות - טיבו קורטואה. והכי חשוב, קבוצה.
באתלטיקו נוצרה אסופה של שחקנים מלוכדים שמאמינים בעצמם, ממקסמים את היתרונות שלהם ולוקחים נקודות גם במשחקים בהם הם לא מרשימים. קבוצה בה הניצחון הוא מעל הכל. הפעם מסתמן כי הסיפור שונה. לא כי סימאונה הוביל את אתלטיקו לנחלה בה לא הייתה בעבר. כי אצלו, כך נראה, הדרך היא אחרת. במוצ"ש יפגוש הפרויקט של סימאונה את היריבה העירונית, ולהזכירכם לפני הניצחון האחרון של אתלטיקו בגמר על ריאל היא עשתה מולה במכנסיים והפסידה שבעה משחקים ברצף.
אתלטיקו ומאמנה יעמדו בדרבי בפני המבחן המשמעותי הראשון שלהם עד כה בליגה העונה. מבחן שיראה לנו, אולי, איך תיראה העונה והדרך החדשה של אתלטיקו. מבחן שיכול לקבוע האם יהוו שוב הקולצ'ונרוס כינור שלישי לסגלים העמוקים ומשופעי הכוכבים של ריאל וברצלונה, או שמא הפעם חניכיו של סימאונה יהיו כוח משמעותי ועקבי שיהיה שם גם ברגעים המכריעים של העונה כדי לקרוא תיגר על האליפות.
