זה היה תהליך. בטח לא משהו רגעי, לא החלטה רציונלית מודעת. מין תחושה שנבנתה, שהלכה וגדלה, הלכה וצברה תאוצה. מזעקת 'יששש' אותנטית אחרי הגול ההוא של אינייסטה נגד צ'לסי, זה הפך לסתם 'יש' בגמר מול יונייטד, להגנבת חיוך בסיום כל קלאסיקו בעונות האחרונות, ועד לחוסר אכפתיות מוחלט אחרי עוד איזה 0:22 נגד חרס, הרקולס או שקר כלשהו אחר. בבוקר המשחק בעונה שעברה מול ארסנל, כשנכנסתי לפייסבוק וראיתי שחבר טוב, אבל כזה שמבין בכדורגל כמו שאני מבין בקאסט העונה השלישית באנטומיה של גריי, שם בתמונת פרופיל דיוקן של קרויף עם הכיתוב 'ואמוס בלאוגרנה' הבנתי סופית שנמאס לי מברצלונה. והבנתי גם למה: היא באמת יותר מסתם מועדון. היא הטרנד החדש ולי אין עוד את הכח או היכולת להדוף את העדר שקופץ עליה.
וזה לא שלא ניסיתי לחזור. הרי בארסה זה פדרר, זה ג'ורדן, זה היופי המושלם לצד תוצאות בשטח, אלא שבכל פעם שקיוויתי להתרגש מחדש קראתי טוקבקים של 'קטאלוני בדם', 'אנטי מדרידיסטה', 'רעל מדריד' או 'רעל מחריד' (האהוב עלי), או לחילופין פתחתי מחשב וראיתי אינספור סטטוסים הזויים יותר או פחות. "מסי זה ממשיח?" היה חביב, אבל אין על "תודה לך ריינוס מיכלס על הטוטאל פוטבול". מיכלס, אתם מבינים? מיד קפצה לי לראש מכבי בכדורסל. הרי אני אמור לתעב כל קבוצה עם אלפי אוהדי הצלחות, אבל איכשהו זה מרגיש שונה. למה? קודם כל כי היא חצתה כבר מזמן את מבחן הטרנדיות והפכה למוסד, ומעבר לזה יש לה יתרון מכריע אחד - היא מכאן ובארסה משם. ריגוש כן, צפיה קבוצתית ב-HD בוודאי, אבל כמה באמת אפשר להיקשר לקבוצה שבשביל לראות משחק שלה צריך לטוס 3000 קילומטר?
העניין עם בארסה מודל 2011 הוא שהיא לא עוד ביטוי של המיינסטרים, היא המציאה אותו מחדש. מי שלא אוהד אותה, מי שחלילה מהרהר בכפירה – רוצה שהיא תעוף מאיזה מפעל או לפחות תספוג שער פעם במאה - הוא לא רק חריג, עוף מוזר ששונא כדורגל מושלם, אלא אוייב של האנושות, ונדליסט בלב מוזיאון האסתטיקה, ובאופן כללי איש קטן. את מוריניו שחטו כי הוא העיז להסתגר בקאמפ נואו (וזה אחרי שאינטר כבשה שלישיה לרשת של ואלדס בסן סירו כן?), את ארסנל ביקרו על "חטיפת" פברגאס מה'לה מאסיה' הקדושה כאילו שמסי הוא הבן של מושל קטאלוניה ונישנש גרבר בלול של גווארדיולה מגיל מינוס שתיים, ואת תומאס אויפאלושי מאתלטיקו הוציאו להורג בספרד כי תיקל בלי בושה את הפנומן ועשה לו כואב נורא ברגל.
ושלא יהיה לכם ספק - אם בארסה היא צבא הצדקנות והטרנדיות, מסי הוא בעל כורחו הגנרל, האיט בוי, מוכר החולצות לתיירים בשדרות הרמבלאס שהיה חייב להיכנס לואקום שרונאלדיניו השאיר. שחקן עצום כן, מהגדולים אי פעם בטוח, אבל תהיו בטוחים שרק בקבוצה הזאת ובעידן הנוכחי, רק באקלים שבו כל ג'פרן קטן ומושתן מאכיל את ריאל בקלאסיקו ומצית עוד אש במדורת ה'אמרנו לכם', הוא יכול כבר בגיל 23 להיות חלק מדיון השוואתי רציני מול מראדונה. מבלי שהוריד סופית את תווית ה'לא מגיע למשחקים גדולים', מבלי שעשה כלום עם הנבחרת, מבלי שהוכיח שהוא מסוגל לתפקד מול ההגנות הכי פיזיות וחכמות בעולם (ולא, ראול אלביול לא חכם), וכשכל פעולה שלו מתועדת בעשרות מצלמות ואלפי שידורים חוזרים שדייגו היה יכול רק לחלום עליהם.
אז בהנחה שעד 21:45 לא תנחת בספרד (סליחה, בקטאלוניה) נבחרת חייזרים משודרגת שתלבש את החולצות של ארסנל, כנראה שגם הילדודס של ונגר יושפלו בקאמפ נואו לעיני עשרות אלפי תיירים שיתקתקו פלאשים ופעם בחצי שעה ימחאו כפיים ויצעקו 'בארסה, בארסה, באררררסה'. אז בשם המיעוט הסורר, אם מותר ואם יאה, רק בקשה אחת ממך - תעשי איזה הוקוס פוקוס, או טיקי טאקה, או איך שאת לא קוראת לזה, ותיעלמי. לפחות לקצת. שנוכל להתאהב בך מחדש.
