הו ברצלונה, ברצלונה. אני משער שאתם לא ממש מופתעים שאת הרשימה שלי על גמר האלופות 2014, זה השייך בלעדית למדריד, אני פותח עם ברצלונה. הרי אני מועסק בערוץ הספורט. ולפי התיאוריות של רובכם, אני קודם כל אמור להיות באבל על מותה המוקדם והמוגזם של אהובת הקהל והערוץ, ובנוסף, חייב למצוא דרך לפאר, להלל, לקלס, להנציח או לפחות להזכיר את ברצלונה השגיבה גם כאשר אין לה שום חלק בפסטיבל, גם כאשר יש בליסבון מסיבה ומסי לא בא.
בסך הכל נראה שאתם צודקים. כי הנה, מצאתי דרך להכניס גם את בארסה דרך השער האחורי של איצטדיון האור. זו אולי דרך שנויה במחלוקת – כמו כל מה שקשור לבלאוגראנה בחצי העשור החולף – אבל לפחות תסכימו איתי שמדובר בתפנית מקורית. ובכן, ברצלונה תהיה בגמר. לא פיזית כמובן, אלא ברוחה ובנשמתה. הרוח האטרקטיבית והסוחפת של הטיקי-טאקה תרחף במוצ"ש מעל האצטדיון בליסבון. היא תהיה נוכחת שם בדמות היריבה הגדולה ביותר שלה בכל הזמנים, ריאל מדריד.
עטרה ליושנה
זאת משום שהדרבי הגדול של מדריד הוא מפגש קיצוני של סגנונות. גם קרב האליפות של אתלטיקו בקמפ נואו בשבת החולפת היה כזה, אלא שמול היעילות הפיזית המגולמת בהצלחה הפנומנאלית של אתלטיקו מדריד, היתה אמורה להתייצב פילוסופיית הטיקי-טאקה במיטבה, אידיאולוגיית אחזקת הכדור הרצופה המתפתחת תוך כדי מיומנות וטכניקה סוחפות אלי אמנות ההברקה וההכנעה. אלא שברצלונה של אמצע מאי היתה רחוקה מבארסה וקרובה לבאסה. המודל רב ההשראה נותר מאחור. התוצרת על כר הדשא היתה תחליף חיוור. לכן גם היה קל יותר, ומוצדק כל כך, לקולצ'ונרוס לקטוף את השוויון, הפרי והתואר.
אבל יש בעיר טיקי-טאקה חדשה, וקוראים לה בלאנקו-בלאנקה. ריאל מדריד היא כיום הקבוצה הכי קרובה בעולם לחיקוי כלשהו של הסטייל הסקסי, הסוחף והגורף, מצית הדימיון והרחבות, של ברצלונה ההיא. עם כריסטיאנו רונאלדו, גארת' בייל, אנחל די מריה, איסקו, פאביו קונטראו או מרסלו, ואפילו דני קרבחאל – יותר ממחצית הקבוצה של קרלו אנצ'לוטי שוטפת את המגרש תוך דגש על קונצרט של טכניקה וניצוצות, יכולת אינדיבידואלית וקבוצתית עוצרת נשימה.
לריאל יש אולי שוער והגנה טובים, מוצקים ואמינים יותר מאלו של בארסה, אבל לאתלטיקו מדריד יש קבוצה שלמה שמופעלת על ידי תשוקה, מחויבות, מוצקות ואמינות. מבחינה זו, הסגנונות שיתנגשו באצטדיון האור, מבטיחים דו קרב מרתק בין זיקוקי הדינור למה שפעם היינו נוהגים לכנות אפור. ובאמת, אם צריך להעניק אשראי יתר לדייגו סימאונה ולחבורת הרוחיבלאנקוס שלו, הרי זהו הקרדיט על שדרוג מרשים של האפרוריות בכדורגל. אתלטיקו היא אפור מחלקה ראשונה. למרות שההצלחה הפנטסטית שלה התחילה מחיזוק העורף ותגבור וייעול מעוזי ההגנה והקישור הדפנסיבי (סימאונה דיבר על כך לא אחת וללא כל סממני התנצלות) - איש לא מתייחס אליה כיחידה בונקריסטית, ואף אחד לא יעז לכנותה משעממת. בצדק.
אבל זה בכלל לא מובן מאליו. אדרבא, הרי יש מספיק מבקרים ומחרבי פאן טהור שהאשימו אפילו את ברצלונה (איזה יופי, שוב הצלחתי להתפלח איתה לגמר) בשיאה ב"כדורגל מונוטוני ומשעמם". והנה, אתלטיקו מציגה לראווה את ההגנה הטובה בתבל, את מרכז השדה הכי אפקטיבי בהרסנותו, והרסני באפקטיביותו, ובכל זאת אין לכך השפעה על תדמיתה הכללית, הנותרת חיובית, ובעיני רבים אפילו אטרקטיבית. כן, לזיעה ולעבודה הקשה היו כמעט תמיד יחסי ציבור מצוינים.
וכך אחראית אלופת ספרד הטרייה לחשיפת או לפחות הדגשת אמת כדורגלנית מודרנית חדשה: לא רק היופי הוא בעיני המתבונן, אלא גם האופי. ישחקו השניים לפנינו, ונראה מה תבליט אלופת אירופה.
**
נ.ב. - מדריד מול מדריד, ריאל נגד אתלטיקו, קרלו אנצ'לוטי נגד דייגו (צ'ולו) סימאונה. למה לא להיות חסכניים ולהכתיר את העימות הזה במלה אחת: אנצ'ולוטי.
