אז מה היה בו? אלה לא רק המספרים היבשים עם 16 אליפויות ו-13 גביעים, שני גביעי אירופה ומדליית כסף עם הנבחרת באליפות אירופה. זו גם לא כמות הנקודות או ממוצעי הקליעה הפנומנליים. תופעת מ.י.ק.י ברקוביץ' עמוקה הרבה יותר.
מיקי הוא הרוק-סטאר הראשון הספורט הישראלי. שחקן מחונן, פנומן של המשחק ששינה את הענף ובעיקר את המועדון שלו. שילוב עם כריזמה מפוצצת, ורבאליות של ראש ממשלה והופעה של מיליון דולר הפכו אותו לאייקון ישראלי. סמל הישראלי היפה שהתרבות המקומית בסוף שנות ה-70' שיוותה לגיבור, אחרי קריסת האייקונים הקודמים במדינה – הגנרלים שכשלו במלחמת יום הכיפורים וניתצו את המיתוס שכולם האמינו בו.
ברקוביץ' הגיע מהספורט, אבל סחף אוכלוסיה שלמה, שחלקה לא ידעה כלל על קיום הכדור הכתום. כל אמא רצתה חתן כמו מיקי, וכאן בעצם מתחיל הוויכוח הקלאסי: האם הוא היה כל כך גדול או רק מילא תפקיד כזה? במבחן אובייקטיבי כיום, ללא בחינת ההשפעה מחוץ למגרש, הוא בכלל היה מצליח לעמוד?
התשובה פה היא חד משמעית: כן. כי העובדות היבשות הן שקובעות במשחק הזה, ובהן אין לברקוביץ' מישהו שידגדג אותו בכלל. ועברו כבר קרוב ל-20 שנה מאז פרש וקרוב ל-30 מאז היה בשיאו. ברקוביץ' היה מלך הסלים במשך שנים ארוכות מבלי שבחלק ניכר מהקריירה שלו הייתה קשת השלוש. הוא היה הווינר האולטימטיבי, הקלישאה סיפרה כי אם מיקי יעבור במקרה ביד אליהו, יראה אורות דולקים, ייכנס ומכבי תהיה בפיגור נקודה שניה לסיום, הוא ייקח את הכדור ויקלע 2 נקודות בטוחות. כל כך הרבה סלי ניצחון, השחקן שדרש את הכדור ולא ברח ממנו, שפרח תחת לחץ וייצר רגעים מכוננים שהתקבעו בתודעה של כל ישראלי.
לכן לדרג מול מיקי כל שחקן במכבי ת"א זה עוול. ובכל זאת, אם נהפוך זאת למשל לדירוג על שמו של מיקי, אז מי הכי קרוב אליו אצל הצהובים? לא רק בכמות תארים או על לוח הסטטיסטיקה, אלא בדומיננטיות, בווינריות, בנכונות לשאת קבוצה על הגב, להתמודד עם לחץ ולהיות הכי מכבי שיש. הטופ 9:
9. דרק שארפ
רציתם שחקן שעומד בלחץ? שחקן נשמה שמזוהה עם מועדון? מישהו שיהיה עם הכדור ביד בקלאץ'? שארפ ענה על כל זה. ובכל זאת משהו חסר, כי הוא תמיד היה המשלים ולא השלם. לא זה שנמצא במרכז הבמה, אלא שחקן המשנה.
8. קווין מגי
הרוצח השקט, שואב האבק של מכבי ת"א בשנות ה-80'. אולי הפורוורד הדומיננטי ביותר מתחת לסלים שהיה למכבי, וגם הוא עם משחק לפנתיאון הצהוב עם 36 נקודות ו-20 ריבאונדים בניצחון הראשון אי פעם של התל אביבים באיטליה. אבל הקליעה הנדירה מחצי מרחק נכשלה ברגעים בהם היה צריך אותו בשלושה גמרים רצופים באירופה.
7. ג'ים בוטרייט
במאני טיים ובווינריות, ג'ימבו היה שם. עם הקליעה הקשתית הנהדרת שלו (עשירי בקלעי מכבי ת"א בכל הזמנים), עם הדקה האחרונה בגמר של 77' בו קלע 26 נקודות, הקפטן בעונה המדהימה של רודי דאמיקו עם 4 תארים נדירים. השקט בתפקוד תחת לחץ, אבל מצד שני חמש שנים לא הספיקו כדי להבין את הגדולה שלו ולקבע אותו כאחד מהכי גדולים שהיו במועדון. ואולי מה שמסמל מכל זו הנפת גביע אירופה ב-1981, אותה החמיץ בגלל הבלאגן על המגרש והתואר נחת בידיו של שמוליק זיסמן. פספוס.
6. דורון ג'מצ'י
אחד הדירוגים המורכבים. מצד אחד, מכבי ת"א בעידן ג'מצ'י הייתה קבוצה של כמעט. כמעט הכי טובה באירופה, הפסד אליפות כשהוא הקפטן לאחר 23 אליפויות רצופות, ההחלקה באסטודיאנטס... אבל, וזה אבל ענקי, הקלעי הכי מחונן אי פעם. קבוצה בצלמו, לטוב ולרע.
5. ניקולה וויצ'יץ'
נהוג היה לחשוב שהוא הצלע השלישית, זו שבצד, אבל הקרואטי הזה היה אחד הסנטרים החכמים בהיסטוריה של הכדורסל האירופאי. רכז בגובה 2.12 מ', שחקן מבריק שלא פחד מאחריות ומכביסט מלידה, עוד כשלא ידע שהוא כזה. ועדיין, יותר מדי בצד.
4. אנתוני פארקר
מבחינת כדורסל נטו, אולי הכי גדול בהיסטוריה של המועדון. מבחינת אהבת הקהל, לא רחוק מהחום שניתן למיקי. ההשפעה שלו על השושלת הגדולה בעידן פיני גרשון עצומה. אז מה היה חסר לפארקר כדי להיות מיקי? אחד בשם שאראס שהיה דומיננטי, לצד נדיבות ואצילות שהתבטאו בוויתור לאחרים. האיש למשימות מיוחדות, אבל לא הגנרל.
3. עודד קטש
השאלה הכי מסקרנת: לו עודד קטש לא היה נפצע, האם היו זוכרים אותו כמו מיקי? הכי מוכשר בתולדות המועדון, אהוב כמו ברקוביץ', הכי ישראלי, פורח תחת לחץ, ווינר אולטימטיבי. ועדיין התשובה שלילית. הוא עזב את ההיכל מהר מדי, את גביע אירופה הוא לקח למכבי, ובשורה התחתונה: לא נתן מספיק כדי להיות מיקי.
2. טל ברודי
כשמיקי עלה מהנוער הוא ביקש את הגופיה מספר 6 של גיבור נעוריו. מספרים שאיש המשק אמנון נתנאל אמר לו לשכוח מזה כל עוד ברודי בסביבה, אבל הציע לו את הגופיה מס' 9 שהייתה פנויה, והבהיר: "לא המספר עושה את השחקן, אלא להיפך". ברקוביץ' רצה להיות כמוהו, והפך את אלילו לאחת הדמויות הכי קרובות למודל החדש שיצר. האיש שחולל את התפנית הגדולה הראשונה בחיי המועדון, רק פחות קילר.
1. שארונאס יאסיקביצ'יוס
הכריזמה, השושלת בראשותו, הווינר הכי גדול, הקלעי המחונן, העין העקומה, אהבת העם וההמונים והשיניים שנעץ ביריבה ברגע שהניחה בפניו נתח לנגיסה. אז למה שאראס הוא לא מיקי? כי הוא לא היה שלנו, אלא פשוט שכיר חרב, מדהים ככל שיהיה. וגם שחקן ששיחק רק שנתיים במכבי. הכי קרוב למקור, אבל עדיין לא מגיע אליו.
