- "נראה לי שיש קצת ערפל".
- "לא נראה לי. זה אובך".
- "זה לא אובך ולא ערפל. זה אבק הכוכבים מעל סמי עופר".
לוקח זמן עד שמגלים אותו. ברגע שעוברים את זיכרון יעקב צפונה על כביש 2 העיניים הסקרניות מתחילות לחפש. הכרמל מתרומם לאט והמבט פונה שמאלה, שותה רגעים אחרונים של שקיעה על ים תיכון. האור פוגע בגלים ומצייר במדויק את הצורות שיחזרו על עצמן בקירות החיצוניים של המבנה שאנחנו מחפשים. משבצות זהב.
רק בעיקול הכניסה לחיפה הוא מציץ פתאום. כל כך הרבה שמענו עליו, עקבנו בדריכות אחרי כל אבן שהונחה, אספנו כל פירור של כל סנדוויץ' של כל פועל שהתקבל לעבודה, הכרנו כל בורג שחיבר שני פיגומים. הכי גדול, הכי יפה, הכי מפואר, הכי משוכלל, הכי אירופי, הכי לא קשור לשום דבר בבוץ של הכדורגל הישראלי. ואולי דווקא כן. "זאת הפעם הראשונה בחיים שאני רוצה להיות אוהד מכבי חיפה", אמר לי אוהד מכבי ת"א שהגיע לצלם את האימון הראשון של הירוקים באצטדיון החדש על שם סמי עופר. הוא צודק.
1,300 מקומות חניה נבנו במיוחד. כולם נמכרו לאוהדים, 350 שקלים ליחידה. מלבד כ-15 אלף מנויים שנמכרו, הטירוף סביב מקומות החנייה מעיד כמה החיפאים צמאים לאצטדיון הזה, והם התנפלו על כל טיפה שנתנו להם לשתות. במועדון רצו לעשות מבחן כשירות קטן לאצטדיון, לקחו אימון עם יוסי בניון, פתחו את השערים, הביאו כרוז, הרימו את התריסים בקיוסק ופיזרו צוותי מד"א ואבטחה. הכול בשביל לדמות את משחק הפתיחה של הירוקים מול בני סכנין בשני הבא. הפעם הגיעו 2,000 איש, במחזור הפתיחה צפויים להגיע 30 אלף. טירוף חיפאי אסלי. איך הם מחכים לזה.
שומרים על הבית
"ברוכים הבאים לאצטדיון סמי עופר", פתח הכרוז את דבריו. "איזה כיף לראות פה ילדים, נשים ואוהדים", אמר ומיד הציג בגאווה את המוצר שלשמו נתכנסנו: "הנה הממטרות!". הכרוז המשיך: "באצטדיון החדש אסור לעשן (נקפיד על כך עד הדקה ה-27) ואסור לעמוד על הכיסאות" (לפחות לא עם הנעליים). את החלק הכי גרוע הוא שמר לסוף: "אסור לפצח גרעינים". אוהדי חיפה תשאירו מאחור את המנגלייה שהוקמה מחוץ לקריית אליעזר, את עגלות הסופר עם הפיצוחים ואת המסחרה לפני כל משחק, הגעתם לאירופה. בזמן שבבלומפילד אפשר לאבד כליה מתחת להררי קליפות החמנייה, בחיפה ייאלצו להוציא את המתח והאגרסיות על הציפורניים. תחיית המניקוריסטיות בכרמל. מעניין לראות מה יהיה הפער בין החוק הכתוב, להתנהלות בשטח ולאכיפה.
הלחות הגבוהה והעובדה שיום לפני כן מכבי חיפה ערכה את משחק הבכורה שלה בגביע הטוטו, השאירו הרבה אוהדים בבית, אבל הילדים הגיעו וההתרגשות גדולה. מבט קצר על שחקני מכבי חיפה בקצה המנהרה, רגע לפני העלייה הראשונה לכר הדשא, מעיד שגם שם ניכרת התרגשות, רק צוצאליץ' מפהק. ברקע נשמע שיר האליפות האלמותי: "גבה גלי, גבה גלי", האוהדים בכניסה מעודדים את עמאשה, מתכופפים כדי לראות כמה שיותר ומחפשים עמוק בפנים את היהלום. עם כל הבאז החיובי והציפייה, האופטימיות הקוסמית והתנופה, בשבועות האחרונים הייתה תחושה שחיפה מסתרבלת עם איזה מסטיק שנדבק לה לנעל.
מהמורת טוואטחה
במשחק הרשמי הראשון של הירוקים בגביע הטוטו "נתפס" בניון כשהוא מגן על טוואטחה מחמתו של אחד האוהדים. יום לאחר מכן, הם בילו אחד לצד השני חצי מהאימון. את המתיחות הם עשו ביחד, התמסרו, דיברו, צחקו. תוך 24 שעות ראינו מהי הסיבה לכתם, ובעיקר – איך שמים עליו קצת אבקת כביסה ומותירים ממנו צל בלבד.
הקיץ הנוכחי תיקתק לירוקים כמו שעון. הביאו מאמן זר, שוער חדש, חלוץ מבטיח, הצליחו להחזיר את בניון, אחר כך הביאו את קובי מויאל וסמי עופר נתן דחיפה עצומה לשיקום. רק טוואטחה. מה לעזאזל עושים עם טוואטחה? בזמן שאת היהלום מניפים על כתפיים ביציאה הראשית, טוואטחה נאלץ לברוח מדלת צדדית בנתב"ג.
היו שטענו כי אוהדי חיפה גזענים, אבל מי שאומר דבר כזה על הירוקים כנראה שכח מי מלך השערים שלהם בכל הזמנים ומה מוצאו. כנראה לא שמע מעולם את העידוד והאהבה לעמאשה, כליבאת וג'אבר עטאא. להדביק לחיפאים את המילה "גזענות" זהו חטא לאחד מסמלי הדו קיום הכי יפים בארצנו.
האוהדים מסבירים את הסלידה מטוואטחה בלי להתבלבל: "הוא מזלזל באימונים ובמשחקים, הוא לא מחובר למועדון. אפילו במחנה האימונים, בזמן שכולם הלכו מכות ביחד, הוא הלך לאחור ולא התערב". כדור השנאה התגלגל במורד והגיע למימדים גדולים מדי בשביל מועדון שרוצה לפתוח דף נקי וחדש.
אבל גם את המכשול הזה עברו בחיפה. שחר לא יצא באמירות בתקשורת, אלא פשוט החתים את טוואטחה על חוזה ארוך טווח ובכך עמד לצידו באופן הכי מובהק שאפשר. את תהליך הסינרגיה ישלים בניון. הקפטן לקח את השחקן תחת חסותו ויצא בגלוי נגד המתלהמים. כך, הוא גם גרם לטוואטחה להרגיש שייכות לקבוצה וגם הצהיר בריש גלי: "אני אנווט". באימון הבכורה בסמי עופר טוואטחה התקבל במחיאות כפיים והצטלם עם אוהדים, בדיוק כמו יתר חבריו לקבוצה. אין הבדל.
קללת האצטדיון החדש
בשנים האחרונות רבצה קללה על האצטדיונים החדשים שנפתחו בליגה. נתניה קיבלה אחד מהשקיות וירדה ללאומית, אותו דבר קרה בפתח תקווה. חוסר היכולת של האוהדים למלא את האצטדיונים החדשים, בעיית ההרגל אצל השחקנים ואפס תחושת הביתיות עשו רע לקבוצות שאינן נמנות עם הגדולות של הליגה. בחיפה זה שונה לגמרי.
המיקום, ההשקעה העצומה, העובדה שמכבי חיפה באמת יכולה להגיע לממוצע של 15 אלף אוהדים בכל משחק העונה והמינוף העירוני והתקשורתי של תהליך הבנייה, יצרו משהו שלא היה בנתניה ובפ"ת - זהות. סמי עופר הוא חיפאי בכל רמ"ח פיגומיו, ובניגוד למאמן שמגיע והולך, שחקן-על שהצטרף, או אוהד שבא כשמצליחים, הוא כאן לתמיד. חורת את שמו בדברי הימים של נופי המפרץ.
סטנוייביץ', סטויקוביץ', בניון, מויאל, אידריסו, סמי עופר, שבירת שיא מנויים, אין אירופה על הראש. אחרי 3 שנים שחונות בכרמל יודעים: העונה הזו חייבת להסתיים עם תואר, קירות הזהב האלה רוצים לראות הנפה. אז אולי הקבוצה עוד לא ממש מאופסת, קצת חלודה, אולי הקשיים עוד ירימו ראש, אבל נראה שכל חלקי הפאזל מונחים על השולחן, עכשיו צריך שיתחברו. על כשלון בכלל אין מה לדבר, כי מי שמשחק באצטדיון כזה כבר ניצח.
