נתחיל בכדורסל. אריק שיבק מסיים את תפקיד המאמן הלאומי, ללא הצלחה גדולה מדי בלשון המעטה, והשאלה היא את מי למנות כמאמן הבא. באיגוד הכדורסל יש הרי רוח חדשה, דני חלוץ, וכולם ציפו לרענון השורות. עלו מספר שמות, עלה בלאט (בלי ספק מינוי ראוי ונכון) ונפל כי הוא סירב. בשלב הזה עלה שמו של ארז אדלשטיין. מוח כדורסל מבריק, חדשני ובעיקר מאמן שיודע להתאים את שיטת המשחק לחומר הקיים, דבר שיכול להיות משמעותי מאד בנבחרת די אפורה כמו ישראל. לרגע היה נראה שאדלשטיין ימונה, ואז הגיעה התפנית הגדולה.
צביקה שרף הפך פתאום להיות המועמד המוביל למשרה. וואו, איזו חדשנות. קדנציה רביעית, למאמן שלא אימן עד העונה במשך 4 עונות, שלעולם לא נחשב חדשני מדי, שנמצא בחלקה האחרון של הקריירה המפוארת שלו, ובשנים האחרונות הוא בעיקר פוליטיקאי פעיל באיגוד הכדורסל.
החלק הבעייתי יותר הוא הסיבה למינוי. חלוץ סובל מאופוזיציה רעשנית באיגוד הכדורסל שמובלת על ידי שרף ושאול אייזנברג (שעל הזיווג המוזר ביניהם שווה יהיה פעם לעשות סרט), וזה מציק לו. חלוץ, מתברר, התאקלם מהר מאד בפוליטיקה של הכדורסל הישראלי, והגיע לרעיון מקורי. הוא ייתן לשרף את אימון הנבחרת, אבל זה בתנאי ששרף יתפטר מהנהלת האיגוד ויפסיק כבר להטריד אותו. איך לא חשבנו על זה קודם? תן משרה, קבל שקט. אם זה לא לכאורה הצעת שוחד פוליטי, אז מעניין מה כן. חלוץ אפילו לא מסתיר את הדיל המעוות הזה. אחרי מספר חודשים אפשר להבין בדיוק מה חשוב ליו"ר האיגוד החדש, ובמה הוא מאמין, וזה בטח לא בטובת הכדורסל, זה כנראה יותר בטובתו של חלוץ עצמו. כמה אירוני, שבסופו של דבר זה אפילו לא יצא אל הפועל. שרף ויתר על המועמדות כשהבין את ההתנגדות שקמה למהלך, וחלוץ גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר. התוצאה הרעה מכל היא העובדה שהמאמן הבא, מי שלא יהיה, כבר יודע שהוא היה המועמד השלישי בסדר העדיפויות, ולמעשה מינוי של חוסר ברירה.
במקביל, גם בנבחרת הכדורגל רעש ומהומה. כשאלי גוטמן מכריז על מינוי אריק בנאדו לעוזר המאמן שלו, אומר למעשה גוטמן שהיורו לא באמת חשוב, שהאמינות שלו בעיני ציבור אוהדי הכדורגל לא חשובה, ושהמקצועיות והמקצוענות לא באמת חשובים. מה שחשוב באמת, זאת הנוחות והפוליטיקה. הרי אין באמת מישהו שחושב שאלי גוטמן קם בבוקר ואמר לעצמו, "בנאדו. איך לא חשבתי על זה קודם. זה מי שאני צריך כעוזר". אין לי דבר נגד בנאדו, ויתכן מאד שיום אחד הוא יהיה מאמן גדול, אבל נכון להיום הוא לא, וקשה לשכנע שהמינוי הזה ראוי ושנעשה מהסיבות הטהורות והמקצועיות.
העובדות הן שבנאדו נכשל בחיפה כשלון חרוץ. שעיקרו נבע מהעובדה שמאמן כדורגל זה מקצוע, וכמו כל מקצוע דורש גם הכשרה וגם ניסיון, ובשניהם בנאדו לוקה. בנאדו עוד לא אימן עונה מלאה בליגת העל, וכל ניסיון האימון שלו, כולל נוער, הוא כשלוש שנים. גם בעונה שעברה, לאחר ההתחלה הטובה מיד לאחר מינוי החרום שלו במקום עטר המפוטר, כבר התחיל הקרטוע, וחיפה עפה מהגביע וסיימה את הליגה בקול ענות חלושה. הגיע הקיץ והתברר שגם לבנות קבוצה בנאדו עדיין לא יודע, והתוצאות של חיפה השנה, מעידות על כך יותר מכל. אז מה לכל הרוחות גורם לגוטמן למנות אותו לעוזר מאמן? גם כאן התשובה היא הפוליטיקה הפנימית של עולם הכדורגל והאישיות החלשה של גוטמן, שמתקשה כנראה להתמודד עם אנשים חזקים סביבו.
לדעתי גוטמן לא באמת רצה מישהו חזק לידו. כמו רוב המאמנים הישראלים, הוא כנראה חושש שעוזר חזק, זה מחליף פוטנציאלי. בשביל מה הוא צריך להביא מישהו שאולי יהווה איום עליו בהמשך? מישהו שבאמת יכול לתרום תובנות חדשות, מישהו שאינו מרגיש שהוא חייב את תפקידו לגוטמן. במקביל, לדעתי, גם נוצרה הזדמנות ל"חילוץ" של יעקב שחר מהסיטואציה הלא נוחה שבה היה נתון. שחר לא רוצה את בנאדו כמאמן ראשי לעוד עונה במכבי חיפה. הוא מבין שזה לא זה, ושעוד עונה כזאת גם בטלסקופ הוא לא יראה את מכבי תל אביב ואצטדיון עופר החדש יישאר שומם מאדם במשחקי הקבוצה.
פתאום נוצר מצב win win מבחינת גוטמן ושחר. זה יקבל עוזר מאמן שאינו איום, ושיגיד כל יום תודה על התפקיד וזה ישתחרר באלגנטיות מבנאדו. אני נזכר עכשיו שבמשחק ביום שני בחיפה ישבו שחר וגוטמן יחדיו, אולי אז עלה הרעיון? לכאורה זה כל כך נוח, בנאדו שחקן עבר ותיק, מנהיג, מה כבר יכול להיות רע? גוטמן גם יודע שהנבחרת זה לא לכל החיים ושבעולם הכדורגל הישראלי, שחר הוא אחד הגורמים החזקים ביותר, וחיפה היא תמיד מקום טוב לאמן בו ביום מן הימים. win win לגוטמן ושחר, והפסד מוחלט לנבחרת ולכדורגל הישראלי, אבל למי זה חשוב באמת?
אבל למה זה רע כל כך? זה רע כי זה לא משרת את המטרה שלשמה מונו דן חלוץ כיו"ר איגוד הכדורסל ואלי גוטמן כמאמן נבחרת ישראל בכדורגל, והיא להרכיב וליצור את הנבחרות הטובות ביותר שאפשר. לצורך כך הם אמורים לבחור בשחקנים הטובים ביותר, ובמקביל גם בצוות המקצועי הטוב ביותר.חלוץ וגוטמן לא בחרו במאמנים ובפתרונות הטובים ביותר לכדורסל ולכדורגל הישראלים, אלא בטובים ביותר מבחינתם.
לסיום הייתי שולח את גוטמן וחלוץ ללמוד שיעור קצר מאחת הדמויות הגדולות ביותר בעולם אימון הספורט בעשורים האחרונים, סר אלכס פרגוסון. ב-2002 היה צריך פרגי למנות עוזר מאמן חדש. הוא היה יכול למנות את כל מי שהיה רוצה, ומינה את קרלוס קיירוש הפורטוגלי. צריך להבין, כי באותו שלב בקריירה של קיירוש הוא היה לאחר שהוביל כמאמן ראשי את הנבחרת הצעירה של פורטוגל לשתי אליפויות עולם, לאחר שאימן את הנבחרת הבוגרת של פורטוגל ולאחר שהעלה את נבחרת דרום אפריקה למונדיאל 2002.
פרגוסון, מאמן ואדם עם אגו ענק, ידע שעוזר המאמן הוא אחד המינויים החשובים ביותר להצלחתו ולהצלחת הקבוצה אותה הוא מאמן, ושאתה ממנה את האדם המתאים ביותר לתפקיד גם אם הוא דמות בפני עצמה, וגם אם לעיתים זה לא קל לחיות עם עוזר בעל דעה עצמאית. פרגוסון לא היה חולם לתת את התפקיד הזה למישהו שאינו בעל כישורים מתאימים, רק כי הוא יסכים איתו תמיד וכי זה מתאים לו מבחינה פוליטית, וכי אולי יום אחד זה ישתלם לו.
