אולי היו גדולים ממנו ומוכשרים ממנו, אבל לאף אחד לא הייתה את ההילה, הכריזמה, הנאמנות לקהל, חוסר הפחד, הערצת ההמונים והלוק. החבילה המושלמת. אלי אוחנה הוא אחד מגדולי החלוצים בישראל, אבל הוא גם הרוק-סטאר הראשון בכדורגל שלנו. שילוב של כובש נדיר, מנהיג בסטייל על המגרש ומחוצה לו, פה שבהברה הראשונה כולם משתתקים ומחכים למילים שיגיעו, כזה שאין כבר בכדורגל בעל פני הפלקט שלנו.
34 שנים אחרי הופעת הבכורה בבוגרים של בית"ר ירושלים, אוחנה חוגג יום הולדת 50. החלוץ שחגג ארבע אליפויות ושני גביעים עם הקבוצה בה גדל, ולזכותה הבקיע 155 שערים, פרש לפני למעלה מעשור, אך המורשת שלו נשארה ואין בבירה אוהד אחד שלא מתגעגע לימיו כשחקן. גם מחוץ לירושלים הצליח אוחנה: הוא זכה באליפות בלגיה עם מכלן, ויתרה מכך, בישל את שער הניצחון בגמר גביע המחזיקות מול אייאקס.
ואם כבר שער בלתי נשכח, כנראה שהגול הגול ביותר שלו – וכך יעיד גם אוחנה עצמו – היה מול אוסטרליה, במוקדמות מונדיאל 1990, שער שאף חובב כדורגל בארץ לא ישכח לעולם. בסך הכל כבש בנבחרת 17 שערים.
לכבוד חגיגות היובל, התארח אוחנה בתוכניות מיוחדת ב-5 גולד והתייחס לימיו כשחקן, לקריירת האימון, לבית"ר, מכלן וגם חשף סוד קטן שאף אחד לא יודע.
"אני פשוט לא מאמין שאני כבר בן 50", פתח מאמן נבחרת הנוער והתייחס גם לחגיגות הצפויות: "אני לא איש של מסיבות נוצצות ולא אוהב שהרבה אנשים מגיעים ומברכים. בכלל, רוב הירושלמים שאני מכיר, ועסקו בספורט, הם כאלה. זה לא אומר ששבעתי מפרגונים, תמיד זה כיף להיות פופולרי ומוערץ. אבל רק אם זה בגבול הטעם הטוב. משהו גרנדיוזי מוציא את הטעם הטוב. ככה אני, זו האישיות שלי. בצעירותי נחשבתי ליהיר ומתנשא, ואולי היה בזה משהו. בכל זאת, הפכתי מהר למפורסם, אבל מהר מאוד חזרתי לאופי שלי".
"היינו משחקים כדורגל עד החושך"
אוחנה מספר על הילדות בירושלים, ועל התנאים בבית: "גם אני גדלתי וצמחתי מהמקום הכי נמוך, ככה זה היה באותם זמנים. לא היה ממש איך לפנק את הילדים ולשלוח אותם לחוגים או לתת להם ללכת לסרט. היינו מגיעים מבית הספר, לוקחים את הכדור ולא משנה אם הוא קרוע, מפלסטיק או מעור ומשחקים בשכונה כשאבנים זה השערים. היינו משחקים מהרגע שחזרנו מבית הספר ועד החושך. זה מה שהיה לעשות כילד".
למרות נותני הפתיחה הלא פשוטים, אוחנה הפך במהרה לכוכב ענק בירושלים בפרט ובארץ בכלל, דבר שזיכה אות בהזדמנות חסרת תקדים: "לצאת לבלגיה באותם ימים היה דבר כמעט בלתי אפשרי. לא היה אז חוק בוסמן והיו רק 3 זרים לכל קבוצה ולא משנה מאיפה אתה. הרבה הרימו גבה על המעבר של למכלן, כי זו הייתה קבוצה קטנה שגם אני לא ממש ידעתי מי היא, אבל שהגעתי לשם זה היה שוק. הלם. פתאום הייתי צריך לעבוד פי 2 קשה יותר מבחינה פיזית, ובאמת היה לי קשה. לאט לאט נכנסתי לעניינים והתאקלמתי – כי כזה אני – מגיל צעיר אני גר לבד. אבל באמת היה מאוד מאוד קשה".
מי שהיה מאמנו של אוחנה במכלן, אד דה מוס, סיפר על הדרך שבה החליטו בבלגיה להחתים אותו: "ראינו את אלי במשחק ידידות מול ליברפול והיינו ממש מופתעים מהיכולת שלו. הוא היה מרשים בזכות רגל שמאל שלו והתנועה שלו. לאחר מכן טסנו במיוחד לשוויץ לראות משחק ידידות של נבחרת ישראל והחלטנו לצרף אותו". המאמן ההולנדי לא שוכח כמובן את רגע השיא של אוחנה: "כולנו זוכרים את הגמר מול אייאקס. התקשורת בהולנד הורגת אותי בגלל שניצחנו. אלי היה נהדר בגמר הזה ובכל אותה עונה".
אוחנה לא נשאר אדיש לדבריו של מאמנו בעבר ("הוא אחד המאמנים הטובים שהיו לי בקריירה"), וחושף פרט מפתיע: "הייתה תקופה שדה מוס היה המנג'ר המקצועי של מכלן, נפגשנו בהולנד והוא הציע לי להיות המאמן. חשבתי על זה קצת ואמרתי לו לא. אני לא מתחרט על זה".
"בית"ר של 1987 – אחת הטובות בהיסטוריה"
אבל עוד לפני אותה עונה במכלן, אוחנה היה חלק מעונת בלתי נשכחות בבית"ר, שהגיעו לשיאן ב-1987. "בעונת 87, היה ברור שננצח כל משחק, ולא משנה מה. פשוט ידענו שננצח. גם אם היינו בפיגור 2:0. במשך עונה שלמה שיחקנו בבלומפילד, עונה שלמה מחוץ לירושלים ועדיין האצטדיון תמיד היה מלא. זו הייתה אחת הקבוצות הכי טובות בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי".
חתן יום ההולדת התייחס גם לקרבות העירוניים מול הפועל של מישל דיין, וליחסים בין שחקני הבית של בית"ר: "מערכת היחסים בין הירושלמים, אורי מלמיליאן, יוסי מזרחי, מישל דיין וכולם היא כל כך טובה שזה לא משנה אם אנחנו נפגשים או לא, זה קשר שלעולם לא נגמר. בדרבי אנחנו רוצים לקרוע אחד את השני, אבל זה רק במגרש. כשנגמר המשחק, חוזרים להיות חברים".
אוחנה כבר סגר בהפועל, אבל אז...
"בעונה האחרונה שלי באירופה שיחקתי בפורטוגל. הם רצו שאשאר ומנגד נציג של מכלן רצה להחזיר אותי לשלוש שנים. פסלתי את החזרה לבלגיה על הסף. יחד עם רונית, שבעתיד הפכה להיות אשתי, החלטנו לחזור לארץ", מספר אוחנה על סיום הפרק האירופי וחושף רגע שיכול היה לשנות את כל ההיסטוריה שלו, ואפילו מעבר לכך: "משה דדש דיבר איתי. שאלתי אותו אם יש לו אפשרות להחזיר אותי והסברתי שאם לא אז אחפש מקום אחר או אשאר באירופה. נפגשתי עם הפועל ת"א, היריבה הגדולה של בית"ר, והם הציעו לי חוזה שהיה גבוה ב-50 אחוז ממה שבסוף סיכמתי בית"ר. סיני היה המאמן, שפרלינג יושב הראש. הכל כבר סוכם וסודר, אבל משהו בלב שלי לא נתן לי. משהו בלב לא איפשר לי ללכת, בטח לא להפועל. אני לא מצטער על כך".
אוחנה גם בחר את שערו הגדול בקריירה (באוסטרליה כמובן) וסיפר: "אני זוכר את התפרצות השמחה אחרי השער הפנטסטי שלי, ואני מרשה לעצמי לא להצטנע. זה שער של הרבה קור רוח ואני שמח שככה זה יצא לי".
לסיכום דיבר אוחנה על קריירה האימון שלו, כשיש נקודה אחת שלעולם לא תעזוב אותו: "אני שמח עם כל דבר שקרה לי. לא זכיתי כמאמן באליפות, וירדתי ליגה רק פעם אחת, עם בני יהודה. אני אומר פעם אחת, כי מבחינתי הירידה עם הפועל כפ"ס לא נחשבת. ירדתי ליגה בגלל מכירת משחקים. היו לי עונות טובות ופחות טובות, אבל נהניתי מכל רגע שעברתי כמאמן ואני נהנה גם היום בנבחרת הנוער".
