ישבתי עם אוהדי הפועל תל אביב בשאטל שעשה דרכו ליציע הצפוני בטדי. מבעד לזגוגית, הבטתי ישר בעיניים למציאות של הכדורגל הישראלי. ספגתי את התחושות, שמעתי את הקולות. "זו הפרדה? אם בא להם, הם עכשיו מעיפים לנו סלע על האוטובוס", אומר אדום לחברו כאילו לא התאוששו מהיציאה מלבנון.
האמת, שזה הרגיש באופן די דומה. הכל מגודר, הפרדה מוחלטת. אנשי יס"מ מיישרים קו, דואגים לחצוץ בין מחנות האוהדים. קצת מוזר, אבל היריבות הזאת בין האוהדים מעניקה סוג של יוקרה למפגש, כי הרמה על כר הדשא לא ממש מוסיפה לו ערך. רק בזכות היריבות הזו אפשר לדמיין שאנחנו בדרבי בין בוקה לריבר או במפגש הטעון בין לאציו לרומא.
התצוגה בטדי הייתה כל כולה של האוהדים. אוהדי בית"ר באו בהמוניהם והוכיחו שבניית היציע הדרומי לא הייתה רק צעד נחוץ להבאת יורו הצעירות לארץ, וקידום מסע הבחירות של ניר ברקת אלא פעולה חיובית שהגדילה את טדי למימדים נכונים. את התצוגה נתנו גם אוהדי הפועל, אלו שהמתינו 15 דקות פה, 20 דקות שם, עוד חצי שעה בסיום ושעתיים בדרכים. ולמרות הכל – כ-3,000 צופים עשו דרכם לטדי ועודדו ללא הרף.
30 אלף אוהדים הגיעו לטדי וסיפקו אווירה מרהיבה וקסומה, אירופאית. ממש אירופאית. בין החטאה של שכטר, להצלה של הרוש, לעוד כדור חסר כתובת ששי חדד שולח קדימה בתקווה שבנגורה יהפוך לפיטר קראוץ' וישתלט על כל כדור גובה, היה לנו גם דוד רביבו אחד. רביבו ששינה את פניה של בית"ר והמשחק כולו בעשר דקות בלבד. רביבו שהניח לקפילוטו כדור של זהב על הרגל והעניק לאחרון אפשרות לתרגל בפעם הראשונה ריצה בעמוק בשילוב גליץ' ל-לה פמיליה. והבלם עוד אמר אחרי המשחק שהוא לא ידע לאן לרוץ אחרי הגול. טוב אם ככה הוא נראה שהוא לא יודע לאן הוא רוצה לרוץ, מה יקרה שיידע מהו יעדו?
בסיום המשחק אירגנו לאוהדי בית"ר חפלה גדושה במיטב של אייל גולן כדי לחגוג את הניצחון, ורק כאשר הצהובים סיימו לענטז, החלו מאמצי הפינוי של האדומים, והכל כשמוכרי הנקניקיות כבר לא בשטח ואפילו ההוא מהקסטות של ה"2 ב-10" נעלם לו.
מסורבל או נחוץ? הכרחי או מאולץ? ישנם כמה צדדים לניתוח התנהלות המשטרה. העובדות הרי לטובתה - שמשה סדוקה אחת לאוטובוס שבא מתל אביב, וזהו. אבל היי, בארגנטינה האלימות במגרשים הגיעה למצב שהגעת קהל הקבוצה האורחת למשחקי החוץ, לא מאושרת, אז מי אנחנו שנתלונן?
