טיפות הגשם שטפו את קריית אליעזר וגירשו את אחרוני האוהדים של בני יהודה שנותרו בוכים ביציע הצדדי והקטן. הקינה המשותפת על מר גורלם הותירה אותם זועקים לשמיים, המומים דקות ארוכות לאחר ששי שטרית שרק לסיום המשחק. שניה אחת מאוחר מדי.
ממרחק כל כך גדול, היה קשה להבחין בטרגדיה האמיתית שהתרחשה על כר הדשא, והכתומים שעשו את הדרך הארוכה לחיפה שפכו זעמם על בורא עולם. זה מתחיל ממחנק בגרון, אחר כך סותם לגמרי את בית החזה ועובר דרך כל חוליה בגב. ככה זה מרגיש. רפי דהן יחלים מהפציעה המזעזעת שלו ויחזור לשחק, בני יהודה לא. כבר הרבה זמן לא כאב לי ככה הלב בגלל כדורגל.
"חטאנו לפניך, רחם עלינו"
אוהדי בני יהודה מביטים בשעון, רואים את הדקה ה-90 ומתחילים לעשן בשרשרת. "זו כרוניקה של הפסד ידוע מראש", אמר אחד לידי. העשן שהיתמר מהיציע הקטן היה סמיך מעשן המנגלים מחוץ לאצטדיון לפני המשחק. השעון מתקתק. המשטרה קולטת את החומר הנפיץ ומפזרת את אנשיה.
"הם מבוהלים מ-20 איש", אמר אחד האוהדים. 6 דקות תוספת זמן זה גזר דין מוות לזהובים, שבעת מדורי גיהנום. עוד מסירה ועוד מסירה, כל איבוד כדור מחסיר פעימה מהלב. עוד שניה ועוד שניה, כל פעם שדלה איינוגבה נוגע בכדור והוא לא נכנס לשער - זה נס.
ואז זה קרה. הדרדלה שלקחה מהם 2 נקודות שהיו מעלות אותם מעל לקו האדום לא הפתיעה אף אחד, ועדיין כולם היו בהלם. "פתאום אתה מבין שבני יהודה יכולה לרדת ליגה", עכשיו זה מתחיל לחלחל.
צמיחה מהקרשים
הפנים של יוסי אבוקסיס בתום המשחק אמרו הכול. הוא סיים את הראיונות, השפיל את ראשו לרצפה, נישק את המזוזה ונכנס לחדר ההלבשה בתקווה שיצליח להרים מהקרשים את הקבוצה שלו. אמרו על בני יהודה שאין לה אופי, אבל זו טעות. יש לה אופי - של לוזרית. אמש היא הפסידה פעמיים, אבל אולי דווקא הרגע שבו נשברה לה השוקית ישנה את העונה שלה. מקרים כמו הפציעה של דהן יכולים להכניס לשחקני בני יהודה בדיוק את מה שחסר להם - רעל בעיניים, גאווה, אחריות.
בני יהודה זו קבוצה שחייבת להישאר בליגה כי אין הרבה קבוצות שאפשר לעבור איתן ב-90 דקות את כל קשת הרגשות, ביציע הקטן בקריית אליעזר אפשר היה לטעום את מרור החיים, מתק הגול וחמיצות ההחמצה, בתבשיל הכי מסקרן שיש.
האור בקצה הפלאח
לאחר המשחק קשה היה להרגיע את הרוחות. משה דמאיו ראה בפלאפון את סרטון הפציעה של דהן, הסתובב ותפס את הראש. "לא ידעתי שזה היה ככה", הוא אמר המום, "אני פשוט לא מאמין". התמונה של דמאיו כואב את אחד משחקניו כאילו הועתקה מטדי בשנה שעברה. סארי פלאח, אז בלם בני יהודה, שבר את עצם השוקית והצרחות שלו הדהדו בכל האצטדיון. דמאיו ראה את זה, שמע ונחרד. פלאח צפוי לחתום בקרוב על חוזה ל-3 שנים נוספות במכבי חיפה. הוא דוגמא ומופת לעבודה קשה, להתאוששות וחזרה לתלם. עם כמה שקשה לראות את זה עכשיו, גם דהן יכול.
אין שום ספק, רובן ראיוס עשה את אחד הדברים המכוערים שישנם בכדורגל. זו פגיעה מכוונת, ברוטאלית, אלימה וכל כך מיותרת. החלחלה שעברה בכל הגוף ממשיכה להדהד עוד שעות ארוכות לאחר המקרה ודברים כאלה צריך להוקיע ולהקיא. אבל, וכאן מגיע אבל רציני, חובה עלינו לבחון את הדברים בראי החוקים אותם הנחלנו לעצמנו.
בתום המשחק הרשתות החברתיות הוצפו בזעם, ריסקו את הקשר, תלו אותו בכיכר העיר, סקלו, רמסו, לעגו ושלחו אותו במטוס הביתה. היו גם לא מעט שחקנים שבחרו לצייץ ולשתף את דעתם על הקשר (כמה קל כשמדובר בשחקן זר). במערב הפרוע שלנו כל אחד הוא שריף וזה כל כך מסוכן, שולפים, יורים וממשיכים הלאה לעבר המטרה הבאה. נרקומנים של ריסוק.
ראיוס יקבל את המגיע לו וזה יהיה עונש חמור מאוד, אבל נראה שאת העונש הכבד באמת הוא כבר ספג מידי הרשתות והתקשורת: כתם שחור גדול על המצח והוקעה נצחית, על סף השחיטה. לטעמי, הוא ראוי להרחקה ארוכה, כזו שעשויה לסיים עבורו את העונה (בואו נודה, גם מכבי חיפה תודה על זה), אבל מחובתנו לתת לבתי הדין לעשות את עבודתם ולא להקיז את דמו כמו שאנחנו אוהבים. ההתנצלות שלו לא משנה כהוא זה, גם לא הבכי בחדר ההלבשה, לא צריך לרחם עליו. כן צריך לזכור שבסוף היום הוא אדם ששגה ועשה טעות נוראית. מגיע לו עונש מוות על זה?
