אם ניקח את המשחק בבלומפילד כדוגמא - אז יש לנו יופי של כדורגל פה. יש לנו משחקים באווירה מדהימה, יש לנו שופטים שיכולים לנהל משחק לחוץ, יש לנו קהל שיודע לתת שואו במפגן עידוד מרשים ויש לנו משחקים שיכולים לתת תמורה מלאה לכרטיס. לעומת זאת, אם ניקח את אירועי סוף השבוע, כמו האלימות המזעזעת במגרשים, חוסר היכולת וחוסר האונים לטפל בה, מופע העסקנות המביך סביב מינוי מאמן נבחרת ישראל ועל הדרך גם עוד הופעה של הקרקס הנודד בניהול של הפועל תל אביב אפשר באמת להבין למה הכדורגל מרחיק הרבה אוהדים שלו מהאהבה שלהם.
אני מעדיף להאמין שאפשר וצריך לקבל הרבה יותר מהכדורגל שלנו כמו שקיבלנו, בדיוק כמו בבלומפילד. אוהדי שתי הקבוצות הרימו את האצטדיון לגבהים חדשים ובעיקר הרימו את ברק יצחקי לגעת בשמיים ולהבקיע שער ענק במספרת, כזה שייכנס לקלאסיקה של עונת האליפות המתקרבת. מי שלא מכיר אותו עוד עלול לחשוב שזה מקרי, אך אני יכול להעיד ממקור ראשון כאחד ששיחק והתאמן איתו שהוא הבקיע לא מעט כאלה. העוצמה, הטאץ' והטיימינג שלו בעליה למספרות ולנגיחות (כמו בשער נגד פרנקפורט) הוא פשוט מדהים. ולמי שפספס - תאמינו או לא - אפילו פאולו סוזה ניער את התדמית היהירה שלו, השתולל אחרי השער, קרא מרחוק ליצחקי והשתחווה בפניו שלוש פעמים מרוב שהיה בהלם. רגע מיוחד שהמצלמות החמיצו וחבל.
עם פתיחת המחצית השניה הגיעה ההרחקה של פלאח. הוא בלם עם פוטנציאל אבל כרגע מייצג את ההיפך ממה שבנאדו המאמן שלו היה כבלם. מהיר אבל פזיז, מנסה יותר מדי וזה עולה לו בשטויות. כשרון לא מלוטש. הצהוב הראשון שלו כשניסה להבקיע עם היד הוא לא פחות מהפקרות. לבזבז צהוב על זה? לחשוב כל המשחק אח"כ איך להימנע מצהוב שני בגלל שטות כזו? עוד לפני שחיפה הספיקה להתארגן מההלם של עשרה שחקנים היא חטפה מהקרן ומהבלבול בשמירה מחדש ללא פלאח. הדקה שממחישה יותר מהכול את הפער בעוצמה וביכולת התגובה של שתי הקבוצות לאירועים במגרש.
תורג'מן, ראיוס ועזרא מייצרים הברקות בודדות אבל זה לא מספיק למשוך את הקבוצה. קטן הוא סמל, שחקן גדול בתולדות המועדון ומשקיע את כל כולו במגרש, אבל הוא כבר לא יכול להוביל קבוצה לאורך עונה. הקבוצה מסתמכת עליו יותר מדי גם במגרש וגם מחוצה לו וזה לא עובד. בנאדו רצה להפתיע אבל לא מצא נוסחה מתאימה. נראה שככל שהזמן עובר יענקל'ה שחר אולי מפנים שדרוש רענון בכל המערך והמעטפת המקצועית. הרי אם יש את כל התנאים במועדון למה הוא לא מסוגל להתמודד על תואר שלוש שנים כבר? אלונה ברקת הפנימה שעדיף להשקיע יותר על בודדים שעושים הבדל ולחרוג מתקרת השכר שלה מאשר על שחקני פוטנציאל רבים ללא מנהיגות. אולי זו גם הדרך בחיפה לקראת העונה הבאה.
ויש עוד ליגה: הנאום של רמון, והתחתית הלוהטת
בני יהודה עם ניצחון גדול בסכנין מסבכת בחזרה את כל התחתית. מכבי פתח תקווה שמשחקת כדורגל הרבה יותר טוב בשבועיים האחרונים, מפסידה להפועל ת"א בדיוק כמו שהפסידה לבית"ר ירושלים וזה יכול לעלות לה ביוקר ובשבירה מנטלית אם היא לא תתרגם את השיפור במשחק לנקודות. רמה"ש במהפך מרשים על רעננה גוררת אותה לאיזור המסוכן. בית"ר ירושלים משיגה ארבע נקודות תוך שבוע שזה הרבה יותר מהיכולת שלה ונותן לה חמצן. רוני לוי כבר יודע ששלושה-ארבעה שחקני חיזוק הם חובה ובהקדם.
נ.ב.
כולם דיברו על השלושער מול הפועל, אבל דובב גבאי הוא החלוץ הישראלי שעושה תנועות עומק אלכסוניות הכי טוב בליגה וסידר לפלט בישול נהדר מתנועה כזו. הפועל חיפה מבקיעה לבית"ר ירושלים בשני משחקים שונים עם אותו תרגיל לפינה הרחוקה וחסימה. פשוט לא ייאמן.
זרקור על
בן רייכרט מרמת השרון. רק בן 19 אבל שוב מבקיע, משחק בקור רוח, טכני ונראה כמו פוטנציאל מעניין. הפועל ת"א כבר בתמונה. אלכסנדר דוידוב מאשדוד, המנוע של קלינגר בקישור. שחקן נהדר במרכז המגרש שהבקיע שער לחיבורים בטכניקה מרשימה.
