"בעתיד הקרוב MMA יהיה הספורט הגדול בעולם". זה המסר אותו מעביר דיינה ווייט, נשיא ה-UFC (ארגון הקרבות המוביל בעולם), לכל מיקרופון שעובר לו מול הפנים. אין ספק שווייט מאמין במוצר שהוא משווק. גם הנתונים בשטח מראים צמיחה ושינוי בקצב מהיר במיוחד. אולם, יש לזכור ש-MMA הוא ספורט צעיר מאד, רק בן 19 שנה. לשם השוואה, המונדיאל הראשון התקיים כ- 70 שנה לאחר כתיבת חוקי הכדורגל. לכן סביר להניח שענף הלחימה המשולבת יעבור עוד שינויים ותלאות רבים עד שווייט יגשים את חזונו. עם זאת, סיומה של שנה הוא תמיד זמן טוב לעצור ולבחון את הנקודות המרכזיות שהעסיקו את ה-UFC בשנה האחרונה, ואשר ישפיעו על ארגון הקרבות בשנה שבפתח.
אמא אני בטלוויזיה
השינוי המשמעותי ביותר בשנה האחרונה היה המעבר של ה-UFC לרשת הטלוויזיה פוקס. עד ינואר, האירועים והתוכניות של הארגון שודרו בערוץ ספייק, ערוץ כבלים נידח ודי חסר משמעות, מה שהגביל את יכולת החשיפה של ה-UFC. החוזה עם רשת פוקס הארצית, שנכנס לתוקף בדיוק לפני שנה, הוא המקפצה הראשונה לענפי הספורט הגדולים באמת. פוקס היא בין שתי רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב וביכולתה להגיע לכל בית באמריקה.
החוזה בן 7 השנים בהחלט מצביע על תמיכה מלאה של הרשת בארגון הקרבות ומשקף מחשבה ובנייה קדימה לתקופה ארוכה. הרשת החלה גם לשדר תוכניות מגזין וחדשות העוסקות ב-UFC, אשר יתרמו לחיבור לענף בדרכו למיינסטרים האמריקאי והעולמי.
אולם, המעבר גרם גם ללא מעט בעיות. הרשת משדרת את אירועים של הארגון בשלושה ערוצים. בערוץ המרכזי ובשני ערוצי כבלים שבבעלותה. בנוסף, משודרים גם אירועים בשיטת שלם וצפה, שהם עדיין מקור ההכנסה העיקרי של ה-UFC. במילים אחרות – משודרים הרבה יותר אירועים מאשר בעבר. היינו, יש צורך ביותר קרבות ויותר לוחמים. כתוצאה מכך נאלץ הארגון למתוח את סגל הספורטאים שלו אל הקצה, מה שהוביל לאירועים בהם הקרב המרכזי הוא בעל עניין רב, אך שאר ההתמודדויות הן בין לוחמים אנונימיים. זה פגע באופן דרסטי את במידת העניין של כל אירוע.
עד כמה גדלה חשיבות הקרב המרכזי בכל אירוע אפשר ללמוד מכך שבספטמבר האחרון פציעה של לוחם מהקרב המרכזי גרמה, לראשונה בתולדות הארגון, לביטול של אירוע שלם. ה-UFC כבר החלו בהגדלת מצבת האתלטים שלהם, אבל פתרון מלא לבעיה יהיה חייב לכלול גם תודעה ציבורית רחבה ללוחמים שאינם בדרג הראשון. מצב זה רק הוחמר על ידי הסיפור הגדול של 2012.
אמא קיבלתי מכה בבוהן
פציעות, פציעות ועוד פציעות. נדמה שלא היה אפילו אירוע אחד אשר לא בוטל בו קרב בעקבות פציעה של ספורטאי. בניגוד לענפים אחרים בהם לאתלטים ניתנת אפשרות להוכיח את יכולתם בכל שבוע, ב-MMA מתחרים רק פעמיים או שלוש בשנה. מכאן שפציעה יכולה להוביל להיעדרות ממושכת מאד.
דוגמאות בולטות הן דומניק קרוז (האלוף במשקל תרנגול), שהחמיץ את כל השנה, וג'ורג' סנט פייר (האלוף עד 77 ק"ג), שכיכב באוקטגון רק פעם אחת – בסוף 2012. בלים אחרות, הארגון הפסיד השנה 2 מתוך 8 האלופים שלו. לא קשה להבין את ההשלכות של המצב על היכולת לשווק ולפרסם אירועים. המעריצים החלו לקחת הכרזות על קרבות עתידים כמוטלים בספק ולחכות עד הרגע האחרון על מנת לקנות כרטיס או להזמין את האירוע.
שאלת מיליון הדולר היא כמובן מה גורם לפציעות הרבות ומה ניתן לעשות נגד זה, מעבר לאופי האלים של הענף. לפי ההסבר הראשון, הכול עניין של חוסר מזל. הטענה היא שבכל ענף ספורט פציעות הן חלק מהמשחק והשנה פשוט נפלנו על צירופי מקרים אשר העלו את רמת הפציעות לרף הגבוה של הנורמה.
אולם טענה אחרת כבר מצביעה על בעיה שורשית יותר ועל מערכות אימונים לא מסודרות אשר כוללת ריבוי מאמנים, לצד שיטות אימונים מיושנות ולא מקצועיות. תהייה אשר תהייה הסיבה, ברור שה-UFC לא יוכל לסבול כמות כזאת של פציעות גם ב- 2013.
אמא הוא גנב לי את הסוכרייה
ההחלטה מי יהיה הטוען לכתר תמיד הייתה נתונה במלואה בידיהם של ראשי ה-UFC. ככה זה בענף הזה. אולם בשנה האחרונה מספר מקרים העלו שאלות לגבי שיקול הדעת שלהם. ארגון הקרבות, כמו כל חברה כלכלית, פועל לשם רווח. אין בכך שום דבר רע או פסול כמובן. הבעיה נוצרת כאשר השיקולים הכלכליים מתנגשים עם הפן הספורטיבי. ב-2012 חזינו בכמה מקרים בהם לוחם בעל שם, אך ללא הישגים, הועדף על פני לוחם עם רצף ניצחונות, אבל חסר יכולות שיווקיות. מעל כולם בולט צ'ל סונן, אולי האיש הכי שנוי במחלקות בענף.
סונן מתאבק מעולה, אך כשרונו האמיתי מתגלה דווקא כשמונח לפניו מיקרופון. האיש מחזיק בכל היכולות של טראש טוקר גדול – הוא חוצפן, מבדר ורהוט. למרות שבשנתיים האחרונות הוא נתפס ואף הושעה על סמים, ומחזיק במאזן לא מרשים של 3 ניצחונות ו-2 הפסדים, הצליח האמריקאי לקנות לעצמו צמד קרבות על התואר בקטגוריה של עד 84 ק"ג. לאחר שהפסיד בשניהם החליט סונן לעלות קטגוריה משקל אחת למעלה. שם החלה הדרמה האמיתית, כשמהר מאד הוענק לו גם כאן קרב על התואר וזאת ללא שנלחם ולו קרב אחד בקטגוריה של עד 93 ק"ג.
סיפור זה, לצד אחרים ודומים, העלהו מספר שאלות לגבי הערך הספורטיבי של קרבות אלה וכיצד אמור להיקבע הקונטנדר מספר אחד. פתרונות של טורניר, ליגה או שיטת ניקוד מועלים על ידי פרשנים, אך רחוקים ממימוש בשלב זה.
אין ספק שבטווח הקצר, המחשבה הכלכלית תעניק לצופים קרבות מבדרים גם אם לא הכי ספורטיביים. אולם, בטווח הרחוק, ראיית העולם הנוכחית עלולה להתברר כבומרנג. אם רצונו של הארגון הוא באמת להתפשט ולתקוע יתדות איתנים גם מחוץ לארה"ב, קנדה וברזיל, הוא יהיה חייב לאמץ שיטה אשר תאפשר למתחרים מוכשרים מכל רחבי הגלובוס להתמודד על החגורה במידה ששווה לספורטאים מקומיים, בעלי יכולות שיווקיות.
אמא יש לי חברה
הקרב הבא הוכרז, רק בתחילת החודש הנוכחי אולם הוא בעל משמעות היסטורית בדרכו של ה-UFC ללב המיניסטרים. ב-23 בפברואר 2013 אמור להתרחש קרב הנשים הראשון בארגון, כשאת העלייה בפופולאריות של MMA נשים מובילה רונדה רוסי.
רוסי, ג'ודאית מצטיינת שאף זכתה במדליית הארד במשחקי בייג'ין 2008 ועשתה את המעבר ל-MMA, התברכה ביכולת מקצועית מדהימה (ניצחה את כל יריבותיה בסיבוב הראשון), בשילוב אישיות חוצפנית ומראה אטרקטיבי. זה הספיק כדי לשכנע את ראשי הארגון לפתוח קטגורית נשים ולהפוך את רוסי לאלופת ה-UFC הראשונה. כשנשאל כמה זמן תחזיק הקטגוריה מעמד, וויט לא מצמץ: "אל תתבלבלו – זה המופע של רונדה רוסי".
ליז קארמוש, יריבתה של רוסי, היא בעלת משמעות סימבולית גם היא. קארמוש תהיה הבן אנוש הראשון בעל נטיות הומוסקסואליות מוצהרות אשר נכנס לאוקטגון. אין ספק שהכנסתם של נשים לארגון והעשרתה האנושית של כלל אוכלוסיית הלוחמים הם צעד חשוב בהפיכתו של MMA לספורט לגיטימי ופופולארי.
חלומו של דיינה ווייט עוד רחוק ממימוש, אך בשנה החולפת הארגון עשה כמה צעדים משמעותיים בדרך להגשמת מטרותיו. עם זאת, לא מעט מכשולים ניצבים בפניו. מה שבטוח, בדרך לשם הוא יעניק לנו עוד מספר רב של קרבות מרתקים, נוק אוטטים מלהבים, הכנעות מרגשות ורגעים עוצרי נשימה. זה המוצר שלו, ולמרות כל מה שמסביב אסור לשכוח – זה מה שהוא מוכר. וזה לא מעט.
**
