ברחבי ת"א תלויים בימים אלו שלטים לקידום הופעה שתתקיים השבוע במועדון בעיר. בצירוף מקרים משעשע, ההופעה היא לציון 20 שנה לצאתו של אלבום. ואם לא די בכך, אז בשביל להשלים את האירוניה - שם האלבום הוא לא פחות מ-'עד העונג הבא'.
גם אחרי כל השנים שעברו, כשרואים את התמונות מאז - קשה להישאר אדיש ל-'עונת הדובדבנים', ובמיוחד לאלו שתועדו אחרי הניצחון של גליל עליון במשחק 5 של חצי הגמר. לצד אלה שחוו, ייתכן לראשונה, צער כתוצאה מאובדן אליפות, היו אלו שבעיקר פרקו שנים רבות של תסכול (כמו בכיכר רבין בשבת?). כמובן שהייתה שמחה לאיד, אך הייתה גם שמחה אחרת.
חבר סיפר השבוע שלפני 20 שנה, בזמן שצפה בשידור מכפר בלום, שלצד החיוך על פניו, הוא בעיקר היה בהלם והתקשה לעכל. שלא האמין למראה עיניו. הוא תמיד תהה אם יזכה לראות את היום הזה מגיע, והנה פתאום יש אלופה חדשה, תהיה מי שתהיה. כי עם כל הכבוד לגליל הנהדרת, הכותרת מעונת 1992/93 לא התרכזה במי שהוכתרה בסיומה לאלופה, אלא במי שלא. זאת שבפעם הראשונה - ובינתיים היחידה - הפסידה סידרה בליגה. זאת שלארון הגביעים שלה פתאום נקטע הרצף.
אחחח, וכמה מפואר הוא אותו ארון. כל כך מרהיב, עמוס ומעורר קנאה, שהדבר המעליב היחיד הוא שמתעקשים לכנות אותו, משום מה, "ארון". בזה מוזר, כי הארון היחיד שאולי גדול מספיק כדי להכיל את שלל התארים הוא כנראה זה שממנו יצא לאחרונה ג'ייסון קולינס (בכל זאת, 2.13 מ'). ואם לא זה, אז אולי המחסן שנראה בסיום 'שודדי התיבה האבודה'.
עבור אותו חבר, לראות את זה קורה, ולו פעם אחת ויחידה, היה מספיק. צנוע הבחור. בעל דרישות מינימליות, והוא לא צריך יותר. על משקל "לראות את נאפולי ולמות". אבל ישנם כאלה שכן צריכים. כאלה שהעזו לצפות ליותר. שקיוו כי אחרי אותה עונה מדהימה ה"ארון" לא יתמלא כל כך מהר ובכל הרבה. חשבו שהגענו לנקודת מפנה. שהסכר, סוף סוף, נפרץ.
אך מבחן התוצאה מוכיח שהאחרונים טעו. ההמשך היה כאילו לא קרה דבר. בדיעבד, אובדן האליפות לדורון שפר וחבריו לא נבע מהתעלות של הליגה או ממציאת "נוסחה מנצחת", אלא מחולשה זמנית של השליטה הניצחית. מהמורה לא נעימה בדרכה, אבל רק מהמורה. ולראיה, היא מיד זכתה ב-14 האליפויות הבאות, ובסה"כ ב-17 מה-19 שחולקו מאז. ואם נודה על האמת, לולא שיטה בעייתית למדי להכרעת האלופה, סביר להניח שלפחות עוד צלחת אחת הייתה נדחסת בין שאר קרובות משפחתה. וכאן בדיוק הבעיה באותה עונת 1992/93 - היא גרמה, לפחות לחלק, תחושת אשליה.
המחשבה שמשהו אפשרי, בזמן שהוא ממש לא - היא רעה. כי מחשבות על שינוי נפסלות כלא נחוצות. יתרה מכך, מחשבה כזו מחזקת עמידה (שקיעה?) במקום, ומחלישה את תפיסת המציאות. כאשר לא עושים מספיק, כל שנותר הוא להכות על חטא, ובינתיים לחכות למעידה הבאה של הצד השני.
אפשר להתווכח מכאן ועד הודעה חדשה מהו הפיתרון הנכון/הראוי שיביא לשינוי. קשה יותר להתווכח על העובדה הברורה שדרוש שינוי. המעבר לשיטת הפיינל-פור ניסה לעשות תיקון לא הוגן ולא פרופורציונאלי בסוף השנה, במקום בתחילתה. ניסיון לשדר כאילו יש ליגה תחרותית, וזאת מתוך הבנה שאם היא לא תחרותית - אין לה הצדקה. לכן, עד כמה שזה מצער לומר, אחרי שני עשורים - ניתן להגיד שהניצחון של אותה הפועל גליל עליון קסומה בסידרת חצי הגמר לא הצליח לשנות את המציאות, אלא רק לעוות אותה לזמן מוגבל.
"ולאחר שהשאון נדם, האבק שכיסנו שקע, הים עמד מזעפו והשקט בא על הארץ, מצאנו עצמנו עומדים באותו מקום בו עמדנו כל השנים. והגלגל הוא אותו גלגל". (השופט מישאל חשין).
